היבטים בתורת החינוך במתן תורה
כל החגים קשורים לעולם החינוך, כל חג ואיפיונו. ובתוכם כמובן חג השבועות, שמתקשר מיד עם מאמר חז"ל (שהש"ר א) בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן, אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה. ולא קיבל עד שנתנו בניהם כערבים, ובזכותם קבלו את התורה. שנאמר (תהלים ח, ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.
'ערבים' הוא לשון ערבות ומתיקות, שכן האופן שאפשר להנחיל לבנים את התורה הוא רק ע"י הטעמת מתיקות התורה. ולכן בברכת התורה מבקשים 'וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וגו'. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתך'. כי כאשר מבקשים שצאצאינו יהיו לומדי תורה צריך שזה יתקיים מתוך מתיקות בפינו.
זו הסיבה שקול ה' במשכן היה עובר דרך שני הכרובים ומשום יצא לאוהל מועד (רש"י שמות כה כב) כי הכרובים הם פני תינוקות, הם הערבים שלנו, ודרכם אנו מקבלים את התורה.
אופן עשיית הכרובים היה מקשה מתוך הכפורת, וכפי שמדגיש רש"י שלא יעשה את הכרובים לבד ואחר כך יחברם, אלא יהיו מקשה מן הכפורת. ובא הדבר ללמדנו שכדי להצליח בהנחלת התורה לבני הנעורים אי אפשר לגדל אותם באופן נפרד, ואחר כך לחבר אותם לארון הקודש, לתורה אלא הם צריכים להיות יצוקים מתוך התורה בכל השלבים.
אי אפשר לגדל ילדים עם ממתקים, חוויות, טיולים ומקורות סיפוק שונים ומשונים, וכאשר הם גדלים ונעשים בני מצוה להלביש להם כובע וחליפה ולנסות להדביק אותם לתורה. הילד צריך לדעת ולחוש מחלב אמו ומנעוריו שהאושר הגדול ביותר הוא לימוד התורה.
השאלה הנשאלת תמיד איך מנחילים את אהבת התורה לתלמידים?
התשובה: הרבה תלוי בצורת מסירת הדברים, בטון, ובחיות שהם נאמרים.
עד היום אני עוד זוכר את היום הראשון שלי בשיעור א' ישיבה קטנה איך הרה"ג רבי יעקב מאיר רוזנבוים שליט"א (כיום ראש ישיבה בלונדון) פתח בהתלהבות את המשנה 'כל כינויי נדרים כנדרים'.
ערכו פעם ניסוי להבדיל בגן ילדים והציעו להם כל יום גלידה בפנים עגומות, תוך תקופה קצרה הילדים מאסו בגלידה. מידה טובה מרובה די הייליגע תורה.
בני הנעורים לא שומעים מילים הם רואים את נצנוצי העיניים, את כאב הקושיא, ועונג התירוץ.
כפי שמבארים את מאמר חז"ל (עירובין יג: עיין מהרש"א) האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי, ויש להבין מה המעלה בראיית הפנים במהלך הלימוד.
אלא ממבט הפנים רואים את האור של התורה וחדוות הלימוד.
וזה הפירוש 'רואים את הקולות', לא די לשמוע אלא לראות כלומר לחוש את העונג שבלימוד התורה.
היחודיות של כל תלמיד
עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, והקול היה מדבר לכל אחד, ששים רבוא איש היו במעמד הר סיני, אך הקול היה מגיע לכל אחד, זה התפקיד של המחנך והמלמד בשיעור, לדבר לכולם, אך לראות את הפרט, לתת תחושה לכל אחד שאתה מדבר אליו. זה מתבטא במבט העינים, בפניה מידי פעם לתלמיד בשמו במהלך השיעור.
אנו רואים זאת במציאות, לפעמים חוזרים בשיעור על דבר כמה פעמים, אחרי השיעור ניגש אחד התלמידים ואומר שלא הבין, אתה חוזר שוב על הדברים ואז הוא הבין, ואתה שואל את עצמך הרי בעצם לא הוספתי שום דבר, על אותם מילים חזרתי כמה פעמים בשיעור, ומה השינוי? והתשובה: הפעם היית איתו בארבע עינים. היית כולו שלו. זה עשה את השינוי.
וזו האומנות בשיעור, לדבר אל כל אחד בפרטות.
לאור האמור יש קשר הדוק בין שני מאמרי חז"ל (תענית ז:) 'אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, להמשך הגמרא 'אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים', הסברת הפנים יוצרת את ה'משנתו סדורה'.
אחת ההתמודדיות והטענות הידועות ביותר של 'מחנכים' ו'מלמדים' זה נושא ה'פער', כל מלמד ומחנך טוען בשלב מסוים 'איך אפשר ללמד בכיתה כשיש ילד שמבין פשט של רבי עקיבא אייגר, ואילו השני בקושי יודע לקרוא את הגמרא'.
משל למה הדבר דומה, למנצח על תזמורת שמתאונן איך אפשר לנצח על תזמורת כזו, זה משמיע צלילי כנור, זה דופק על התוף וזה מחצרץ. אבל האמת שזו האומנות של המנצח לתאם ולהתאים את הצלילים והתווים לכל אחד. זו האומנות ליצור תמהיל שבו ימצא כל אחד את מקומו.
זה אמור להיות בלימוד, וכן בשאר התחומים למצוא בכל אחד את נקודת החוזק וההצלחה. כפי שדרשו את הפסוק 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'. שכאשר כל אחד משובץ במושב שלו, אזי הוא מאיר.
להעמיד חזון
אחת הדילמות של מחנכים היא איך להתחיל את השנה, יש אומרים שצריך להתחיל עם כל התקיפות, להעמיד ברור את הגבולות, ואחר כך לשחרר בהתאם, יש אומרים להיפך.
במתן תורה רואים את ההבדל בין אומות העולם ועם ישראל, הקב"ה הציע לשניהם את התורה, אך לגויים העמיד מיד את הדברים הקשים ביותר שנוגדים את תכונות נפשם, ולכן מיד דחו את התורה, אבל לעם ישראל לא התחיל הקב"ה בהצעת הדברים הקשים אלא פתח ואמר להם (שמות יט, ה) וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, קודם העמיד אותם על יעודם, רומם אותם, נתן להם חזון חיים. כאשר יש אהבה, כל הקשיים הסתלקו ואמרו כולם כאחד – 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע'.
תפקיד המחנך לרומם ולתת חזון, את החלום והפיסגה. מסופר על ראש ישיבה שלא היה שואל בחור 'איזה מסכת אתה לומד' אלא 'איפה אתה בש"ס'.
כאשר יש חזון ויעד מתקיימים דברי רבי אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה', שער הפרישות) 'היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם'.
וכן שנינו בגמרא (פסחים סח:) רב יוסף היה מכין לסעודה בשבועות עגל תלתא כלומר עגל שלישי לבטן שהוא מובחר, והיה מכריז – אי לאו האי יומא, שבו ניתנה תורה לישראל, כמה יוסף איכא בשוקא, כלומר מה חשיבות היתה לי. ומקשים רבים הכיצד רבי יוסף שהיה גדול במדת הענוה (סוטה מט:) דיבר על עצמו בלשון של חשיבות.
אך באמת רש"י מפרש שם 'אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי', והיינו שהתורה נותנת 'רוממות'. ופשוט שענוה ורוממות אינם סתירה כלל. שכן רוממות היא מלכות, וגדלות הנפש.
ציפיות מכל תלמיד
חג השבועות מתקשר עם חינוך באחד הטעמים שאוכלים בו מאכלי חלב, לזכר משה רבינו שלא רצה לינוק מאשה נכרית ביום זה. שכן בז' אדר נולד ולאחר שלוש חדשים בו' סיון הונח בתיבה בים סוף, ואז הוציאתו בתיה ולא רצה לינוק ממצרית כי אם מאשה מן העבריות.
ומדוע מציינים פרט זה שלא ינק חלב נכרית?
מבארים חכמי הדורות: בשו"ע נפסק שאין ראוי להניק יהודי מנכרית (עיין יו"ד פא, ז, וביאור הגר"א) ומקור הדבר הוא משה רבינו שלא רצה לינוק מהמצרית. וקשה הרי רש"י פירש שהענין שמשה לא ינק מהמצרית הוא מכיון שעתיד לדבר עם השכינה, ואם כן מה ראיה על כל ילד שאסור להניק מנכרית.
אלא זה גופא חידוש הדין, שההתייחסות לכל ילד יהודי צריכה להיות כאחד שעתיד לדבר עם השכינה, כמו שכתב הרמב"ם שכל אחד מישראל יכול להגיע לדרגת משה רבינו ע"ה.
ואכן כל מחנך רואה ומכיר את המציאות הידועה, שציפיות מגשימות את עצמם.
שאיפות מציאותיות
אולם בד בבד עם העמדת השאיפות הגבוהות לתלמידים, צריכים להיות מציאותיים, ולהציב אתגרים שניתנים להשגה בהדרגה. גם זה נלמד ממה שאירע ביום זה בו' סיון במצרים, שבת פרעה ראתה את משה רבינו רחוק בסוף, וזו אחת הסיבות למנהג שטיחת עשבים ופרחים בשבועות.
ואז נאמר (שמות ב, ה) וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וברש"י: רבותינו דרשו ששלחה את אמתה – את ידה, ונשתרבבה ידה – אמות הרבה, ותמוה שהרי בת פרעה ראתה את ריחוק המקום בינה לתיבה ומה עלה על דעתה לשלוח את ידה. ומתרץ הרה"ק מקוצק זי"ע: האדם צריך לעשות מה שבאפשרותו כמיטב יכולתו, ובאשר להמשך, יאמין שהקב"ה ישלח עזרו מקודש, ובזכות האמונה והרצון הוא ממשיך עליו ישועה ונס למעלה מהטבע.
וזה אף הלימוד וההוראה לדורות בחג השבועות, שלא יאמר אדם איך אוכל לכבוש את ההר וללמוד התורה שהיא ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים. אלא יעשה השתדלות במדת יכולתו ואז יפתחו לפניו שערי אורה וברכה.
ענין זה נלמד גם ממצות ההגבלה שהיתה ההכנה למתן תורה, שבו העמידו את עם ישראל במצב מסוים כל אחד במקומו, כהנים לווים וישראלים, זה לפנים מזה, והוזהרו לא להרוס אל ההר פן יפלו.
קבלת עול
יסוד נוסף בחינוך נלמד ממתן תורה בו כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, והקושיא מפורסמת מדוע הוצרך לכך והרי בני ישראל אמרו מעצמם 'נעשה ונשמע' וקבלו את התורה מרצון.
ומבארים צדיקים, בד בבד עם כל הרצון והאהבה צריך להיות 'קבלת עול', כפי שמבאר המהר"ל שהדברים היסודיים צריכים להיות גם מתוך 'הכרח'. זה טוב למצבים בהם יש הסתר וירידה, שאז מופעל הכח של ה'הכרח', אבל גם במצבים רגילים צריך לדעת את ה'הכרח'. כמו שכתוב 'ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו'. למרות שהיו למשה רבינו היו מדרגות גבוהות ביותר, אך שמחתו היתה על שנקרא 'עבד'.
גם בחינוך כך, צריך להשקיע הרבה אהבה, הסברה, נעימות. ובמיוחד בדורנו. אך יחד עם זה צריך להעמיד בצורה הנכונה את ה'הכרח' את הביטול הגמור.
וכן בגמרא (שבת פז:) נחלקו על הפסוקים וישב, ויגד, אם קודם אמר משה לישראל את שכר המצוות- דברים המושכים את הלב, או קודם את עונש המצוות שהם דברים קשים כגידים.
ומפרש המהר"ל שבעצם לדעת כולם, המטרה היא להעביר את דברי התורה מתוך אהבה, אף שצריך גם להזכיר העונשין. ובזה חלקו האם כאשר פותחים בטוב אז זה נקבע בטוב, או דוקא כשמסיימים בטוב נשאר הטעם האחרון, והוא נקבע בלב.
אהבה ללא תנאי
במסכת קידושין (לח.) שנינו כל המלמד את בן בנו תורה כאילו העמידו על הר סיני. וצריך ביאור מדוע דוקא סבא הלומד עם בנו כאילו העמידו על הר סיני.
מבאר המקנה: לפי שהסבא קודם בדורו למעמד הר סיני. והיינו שלכל אדם מבוגר יש מעלה במה שקרוב יותר למעמד הר סיני, וכאשר הסבא לומד עם נכדו הוא מעביר לו בחינה זו.
עוד מבארים דהנה כאשר אבא לומד עם הבן יש בזה תביעות ולחצים, אבל הסבא בדרך כלל לומד רק מתוך תענוג, וזה היה האופן של מעמד הר סיני – כזקן מלא רחמים. ולכן: כל המלמד את בן בנו תורה כאילו העמידו על הר סיני.
שמעתי פעם אבא לומד עם בנו ב'אבות ובנים', ואומר לו 'תגיד, מה הפירוש בגמרא, 'בלי לחץ', תזכור 'בלי לחץ', אבל תגיד כבר מה הפירוש'. למותר לתאר את מראה הילד הלחוץ שנוסף לכל הלחץ קיבל גם הוראה 'בלי לחץ'.
שוחחתי פעם עם בחור כבן שבע עשרה ואמר לי בגילוי לב: מעולם, אף פעם לא אמר לי איש שאני שוה משהו. השבתי לו בפליאה, איך זה יכול להיות הרי ההורים שלך ידועים כמחנכים דגולים, האם אף פעם הם לא אמרו לך מילה של הערכה.
כן, הם אמרו לי, השיב הבחור. אבל תמיד הרגשתי שהם אומרים מחמאות על היכולות שלי, אבל מיד דורשים מימוש הכשרונות, למען רצף ההצלחה של המשפחה.
כמובן שלא קיבלתי את הדברים כמאמרם, אבל לימוד מסוים יש בהם, לאהוב בלי תנאי, להאמין בכוחות וביחודיות של כל אחד.
והקב"ה יעזור שנזכה לקבלת התורה מאהבה להנחיל לנו ולבנינו אחרינו מורשת אש דת למו, למען ייטב לנו כל הימים.
