משל ידוע מספר על סוס אחד שראה את בעליו משחק עם כלבו, מחייך אליו ומפנק אותו. הסוס, שעבד קשה כל היום ונשא בעול, התמרמר: מדוע הכלב זוכה לקרבה ולחיבה ואילו הוא לא. למחרת נכנס הסוס לביתו של בעליו והחל לחקות את הכלב. הוא התקרב אל הבעלים, וליטף אותו בטלפיו. בתוך רגע הפך הדבר לסכנה גדולה, ואנשי הבית נאלצו להרחיקו בכוח. הסוס טעה, הוא ביקש להשיג את התוצאה שקיבל הכלב, אך השתמש בדרך ובהתנהגות שאינה מתאימה למציאות ולטבעו.
לאחר שנפרד מלבן חותנו בסוף הפרשה הקודמת, ממשיך יעקב בדרכו לארץ ישראל. לאחר עשרים ושתים שנים שלא התראו, הסתפק יעקב אם עשו שינה את יחסו כלפיו ואם שכח את שנאתו. כדי לצאת מן הספק שלח אליו מלאכים, בניסיון "לפזר את העננה".
תדרוך השליחים
יתכן שראוי יותר היה שיעקב ילך בעצמו, אולם הוא לא יכל לעזוב את נשיו ואת הטף וללכת לארץ שעיר, ועל כן שלח שלוחים. יעקב זכר היטב את שנאת עשו אליו, ונמנע מלהזכיר לו את העבר. הוא רצה בכל מאודו למנוע עימות ומלחמה עם עשו, וניסה לפייס אותו ולכבד אותו. לשם כך שלח אותם כשלוחים לבשר בשורה טובה, תדרך אותם ביסודיות וירד לפרטים הקטנים ביותר בתשומת לב רבה.
יעקב הורה לשלוחיו מה לומר לעשו וכיצד לדבר עמו, ואמר להם: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב…". המילה 'לֵאמֹר' (הנראית לכאורה מיותרת) מלמדת שאמר להם: 'כֹּה תֹאמְרוּן', כך תדברו עם עשו ואנשיו כשתפגשו אותם, 'לַאדֹנִי לְעֵשָׂו', קראו לו אדון ואמרו לו שיעקב ציוה אתכם לדבר איתו ולקרוא לו אדון, ולא מדעת עצמכם אתם נוהגים בו כבוד כך. גם כשתדרך אותם הקפיד להוסיף את המילה 'לַאדֹנִי', משום שרצה להרגילם כיצד לדבר עם עשו, והזהירם שאפילו כשאינם מדברים עמו בפניו, יזכירוהו אך ורק בדרך כבוד. מסיבה זו גם הוא עצמו התייחס אליו בדרך מכובדת, אף שלא בפניו. בהנחיות שהעביר לאנשיו ניתן להבחין בדקדוק הרב ובהקפדה על כל מילה שיאמרו (או שלא יאמרו…). גם כשדיבר עם אנשיו עמד על חשיבותה של כל מילה, והטעם לכך ברור: כדי לפייסו ולא להיגרר עמו למלחמה.
דברי פיוס וריצוי
עד כאן דברי הפיוס והריצוי שבהם נקט מובנים, אולם הוא הוסיף עוד שני פרטים שכלל לא ברור מדוע בחר להזכירם: א. "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה". כפי שראינו, יעקב דקדק מאוד בלשונו. אם כך, לשם מה לציין לעשו שהוא התגורר אצל לבן? מה החשיבות בפרט זה?
ב. "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". מדוע הוסיף את שלוש המילים האחרונות, הנראות לכאורה מיותרות? הספורנו מבאר את המילים 'למצוא חן בעיניך', וכותב: וכותב: "כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד. ואמצא חן בעיניך, כשאבשרך בזה". נוכח דברים אלו תמיהתנו גדלה עוד יותר: הרי יעקב חשש שמא אחיו מבקש להורגו. האם זו הדרך שבה יש לנהוג בעת הזו כלפי מי שרוצה להורגו?
יעקב ידע שעשו מגיע לקראתו כשהוא טעון וכועס. כדי שלא להילחם איתו, הוא מעדיף לנקוט דרך שונה, דרך של הידברות. ראשית פתח ב"ריכוך" במטרה להפיס את דעת עשו אחיו, ואמר לו: לא התקיימה בי ברכת אביך. ואם תתמה מהיכן יש לי עושר ונכסים, הרי שהתשובה טמונה בהיותי אצל לבן דודנו. אילו הייתי מתגורר אצל אדם אחר, נוכרי, לא היה לי מאומה. דברים אלו היו חלק ממהלך הריצוי והפיוס. יעקב ביקש לרצותו, שלא יקפיד עליו על שלא בא לראותו ולהקביל את פניו במשך עשרים שנה, והסביר לו שהיה שכיר אצל לבן – שגם עשו מכירו כאדם קפדן. לבן הארמי לא נתן לו רשות להתבטל ממלאכתו וללכת אל עשו לראותו, ולכן אמר לו: 'עִם לָבָן גַּרְתִּי'.
יעקב עבר לדבר בשפתו של עשו, שהעריך כסף וכבוד לצד הערצת הכוח. לכן שלח אליו 'מלאכים ממש' ש'יסבירו' לעשו בשפה שהוא מבין (מכות, לפי המדרש) שהם עובדים בשליחות יעקב ומכבדים רק את מי שאדוניהם, יעקב, מורה לכבד.
נוסף לכך הציע לו דורון מכובד ויקר ערך, כפי שסיפר לעשו: 'ויהי לי שור וחמור', כאומר: כל מה ששלחתי לך אינו אלא 'טעימה' ממה שבאמת יש לי, ומנקודה זו אפשר להתחיל את המשא ומתן. יתכן שעשו ימשיך לכעוס עליו, אבל תהיה כאן 'מציאת חן'. עשו יפנים שאינו הולך לקראת 'איש תם יושב אוהלים', אלא צועד לקראת בעל עוצמה וכוח, ועליו להתייחס אליו ברצינות. כדי שהזולת יבין, יש לדבר איתו בשפה הנוגעת ללבו. לעיתים, מה שמדבר אלינו כלל אינו משדר אל העומד מולנו.
התאמת המסר לשפת השומע
הורה או מחנך, המבקש להשפיע על ילד או תלמיד נדרש לזהות תחילה מהו המניע הפנימי של העומד מולו. האם הוא זקוק להכרה וכבוד, להסבר שכלי או לחיזוק רגשי. ולאחר מכן, לנסח את דבריו בשפה המדברת אל עולמו, ולא רק בזו הנוחה למדבר.
פרשת וישלח מלמדת אותנו שהצלחתה של תקשורת אמיתית תלויה ביכולתנו לצאת מעולמנו המוכר ולהתאים את דברינו אל נפש השומע. יעקב אבינו שילב כבוד, רגישות ועוצמה מדודה, ובכך הפך מפגש טעון ומסוכן להזדמנות של פיוס והידברות. כך גם בחיי היום-יום שלנו: כשאנו בוחרים בקפידה את המילים ואת השפה המתאימה לזולת, אנו פותחים פתח אמיתי להבנה ולקרבה.
גם בחינוך וביחסים בין בני אדם אין "שפה" אחת שפועלת על כולם. מה שמעורר תלמיד אחד עלול להרחיק תלמיד אחר, ומה שמשכנע אדם אחד אינו נוגע כלל בליבו של חברו. בפרשת וישלח מלמד אותנו יעקב אבינו שיעור עמוק בכך: מול עשו אחיו הוא אינו מדבר בשפתו שלו, אלא בשפה שעשו מבין, שפה של כבוד, עוצמה ורכוש.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?
רוצים דברי תורה לפרשת וישלח? היכנסו לקישור https://did.li/IYgOf
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://katzr.net/1da9b0
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

