בלעם בספסל שלצידך – לפרשת בלק
רבי יהונתן אייבשיץ נדד בעולם בעקבות הרדיפות הבלתי פוסקות שחווה. באחד ממסעותיו, נאלץ לשהות ביום הכיפורים במקום שבו זהותו לא היתה מוכרת לאיש. בסמוך לאכסניה שבה התאכסן שכן בית כנסת מקומי, רבי יהונתן נכנס ומצא לו מקום ישיבה פנוי, סמוך ליהודי שחזותו החיצונית העידה שירא שמים הוא.
היהודי אמר את הוידוי הידוע של רבינו ניסים גאון בדבקות עצומה. גם את שאר התפילות והתחנונים אמר בשיברון לב עמוק. הוא סיים את תפילתו בבכי ובמילים רוטטות: "ריבונו של עולם, איני כלום, אלא עפר ואפר…". תפילתו הזכה מצאה חן רב בעיני רבי יהונתן והסבה לו התעוררות נפש גדולה. הוא שמח בליבו על שמהשמים זימנו לו לשבת בימים הנוראים בסמוך לעובד ה' נעלה.
במהלך קריאת התורה של שחרית, כיבד הגבאי בעליית 'שלישי', העליה המכובדת, את אחד המתפללים, שחזותו העידה עליו שנמנה עם נכבדי המקום. לעומתו, שכנו לספסל של רבי יהונתן כובד רק בעליה הבאה בתור, עליית 'רביעי'.
חמתו של היהודי בערה בו על שזכה 'רק' לעליית רביעי. הוא החל לצעוק על הגבאי בכעס וברעש לעיני כל הקהל: "את פלוני כיבדת ב'שלישי', ואותי רק ב'רביעי'?! תתבייש לך!". הגבאי המבוהל ניסה להצטדק בנימוס, אך הותקף וננזף בקול רם ובוטה עוד יותר על ידי אותו יהודי זועם.
משחזר האיש למקומו כשהוא עדיין רוטן, פנה אליו רבי יהונתן בעדינות ובמתיקות ושאל אותו: "במחילה מכבודכם, הלא אך לפני זמן לא רב נאנחת בלב שבור ואמרת לפני בורא עולם: 'עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי…". כיצד ייתכן שכעבור זמן קצר כל כך אתה מחולל סערה וזעקה כזו, בשל כבוד מדומה?
השיב לו היהודי בפשטות: דברים אלו אמרתי לפני בורא עולם. לפניו אכן מסוגל אני להתרפס ולהיכנע. אך מה לזה ולגבאי? הלא הוא עפר ואפר בדיוק כמוני, ואני הרי מכובד ומיוחס ממנו בהרבה. מדוע לא כובדתי בעליה המכובדת?
רבי יהונתן היה נוהג לחזור על מעשה זה ולחתום במוסר השכל נוקב: גם כאשר אדם מגיע לדרגות גבוהות של קרבת אלוקים, ואפילו שפך שיחו בדבקות ובהשתפכות הנפש, אם מידותיו נותרו מושחתות, הן יאפילו על דעתו וירעילו את שכלו. ברגע האמת, במבחן הניסיון הראשון שיעמוד לפתחו, הוא עלול לאבד כהרף עין את כל ההשגות הרוחניות שקנה בעמל וביזע, ולהידרדר מ'איגרא רמא לבירא עמיקתא' מבחינה מוסרית.
הסתירה בין דיבור למעשה
בפרשתנו, פרשת בלק, אנו עדים לתוצאותיה ההרסניות של חכמה עצומה ורוח גבוהה, הנותרות ללא רסן מוסרי. אנו פוגשים בהידרדרותו התהומית של בלעם הרשע, מי שהיה נביא ואחז בהשגות נשגבות ובכוחות רוחניים אדירים, אך מאידך גיסא החזיק במידות מושחתות מן היסוד. מידות רעות אלו הפכו אותו להיפוכו הגמור והמוחלט של אברהם אבינו, והובילו אותו לאבדון נצחי בעולם הזה ובעולם הבא.
על אף דיבוריו הגבוהים והצהרותיו המרשימות על ציות מוחלט לכל מוצא פי ה', מעשיו בפועל הוכיחו את ההיפך הגמור. הוא היה מסוגל להשמיע נבואות מפוארות ודברי חכמה עליונים, אך מהותו הפנימית נותרה רקובה ומושחתת עד היסוד. התורה מעידה עליו שהיה "יודע דעת עליון", אך הואיל ולא החדיר השגות אלו אל תוך לבו ולא פעל לתיקון מידותיו הרעות, נותר בנבזותו כחוטא שפל. חכמה והשגה רוחנית שאינן מלוות בעמל מוסרי ובזיכוך המידות, אין בכוחן לשנות את מהות האדם, והוא עלול להישאר בטומאתו הראשונית.
חז"ל הקדושים חושפים בפנינו את צפונות לבו של בלעם ואת הסתירה הפנימית העמוקה שבה התפתל. על הפסוק: "וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ" (כב, כג), תמהים חז"ל במדרש תנחומא: "כתיב 'וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה', הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטאה לו, ומכה אתונו שלא תלך בשדה"?
כאן מתגלה צביעותו של בלעם במלוא כיעורה: מתוך שנאתו היוקדת לעם ישראל, הוא יוצא לקומם ולכלות אומה שלמה שלא עוללה לו כל רע. אולם באותה שעה ממש, כשאתונו סוטה מעט אל השדה הסמוך, הוא מכה אותה בחמת זעם, כדי למנוע ממנה לרעות בשדה זר. כלפי חוץ הוא מבקש להציג מצג שווא של אדם ישר, החס על ממון חברו ונזהר מחשש גזל קל, אך בליבו פנימה שוכנת נפש מושחתת השואפת לשפוך דם נקיים ולכלות עם שלם. קלונו ורשעותו מתגלים דווקא דרך המידות הרעות והקטנוניות הללו.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
האם מדובר בנחלת העבר הרחוק בלבד? למרבה הצער, בדורות האחרונים ראינו תופעה זו במלוא עוצמתה. הנאצים ימ"ש חוקקו חוקים קפדניים להגנת בעלי חיים והתהדרו בנימוסים ובתרבות מעודנת. במקביל, מתוך שנאה תהומית, רצחו באכזריות איומה שישה מיליון מאחינו בני ישראל, ובהם מאות אלפי תינוקות וילדים טהורים. דאגתם המעושה לבעלי חיים לא נבעה מזיכוך נפשי או מרחמים אמיתיים, אלא מתוך אנוכיות ותרבות חיצונית בלבד. ברגע שהדברים נגעו לעם ישראל, גברה השנאה הפנימית וקלקלה את השורה, וכל המעטה התרבותי הדק נשרף כלא היה.
את יסוד הענין הגדיר המשגיח הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו'. הוא הסביר כי טבעו הראשוני של האדם מלא בנגיעות ובמידות רעות, ואין שום דרך להכניען ולזככן אלא באמצעות לימוד מוסר קבוע ועמל מעשי בתיקון המידות. ללא הזיכוך התמידי הזה, נותר האדם כמות שהוא בטבעו הגולמי. אמת זו נכונה גם כלפי יראי שמים המדקדקים במצוות קלה כבחמורה. ללא לימוד מוסר תמידי ועבודה פנימית, עלול האדם להישאר במידותיו הרעות והמושחתות.
דמותו של בלעם הרשע מלמדת אותנו כי גם הפסגות הרוחניות הגבוהות ביותר ("יודע דעת עליון") עשויות לקרוס לתהומות של שפל מוסרי, אם אינן נשענות על יסוד איתן של תיקון המידות וזיכוך הלב. היראה, הדקדוק במצוות והדיבורים הגבוהים נבחנים כולם ברגע האמת של הניסיון הפשוט מול הגבאי או מול החבר לספסל. רק מי שעמל יום-יום על תיקון מידותיו בכוח תורת המוסר, זוכה שחכמתו ורוחניותו יהיו לו לסם חיים, ויעמדו לו כעוגן בל יימוט.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
רוצים רעיונות יפים לפרשת בלק, שיעשירו את שולחן השבת?
מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/4eBmC
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il
