סדק בסלע – 'קהל' של אינטרסים או 'עדה' של נצח?
ד"ר משה רוטשילד סיפר שנסע במונית עם הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' זצ"ל, ברחובותיה ההיסטוריים של העיר רומא. לפליאתו הגדולה שמע את הרב חוזר שוב ושוב על משפט תמוה בקול נחוש: 'אני הולך לסגור עמו את החשבון פעם אחת ולתמיד'!
מי שהכיר את הרב מפוניבז' זצ"ל, ידע היטב כי מדובר באישיות אצילית, זכת לב וטהורת מידות, אשר תכונת הותרנות והארת הפנים היו לסימן ההיכר שלה. משפט כזה של "סגירת חשבון" היה רחוק מדרך הליכותיו כמטחווי קשת. ניכר היה כי 'סיום החשבון' הזה עומד בראש מעייניו והוא נחוש בדעתו לבצעו בכל מחיר, הוסיף ד"ר רוטשילד לתאר את פלאי הדברים.
פתרונה של התעלומה הגדולה התברר כשהגיעו אל שער טיטוס המפורסם שברומא. הרב ביקש מנהג המונית לעצור את רכבו. מבעד לחלון השקיף הרב לעבר תבליט מנורת הזהב הטהורה החרוט על השער, ומכריז על חורבן יהודה. באותו רגע יצא מייסד אימפריית התורה של פוניבז' מן המונית. הוא התקרב בצעדים מדודים אל השער המונומנטלי, יישר את מגבעתו, סידר את מלבושיו, ונעמד במלוא קומתו, הדור פנים מול שער האבן הכביר.
הרב הרים קולו והכריז: "טיטוס, טיטוס! לפני אלפיים שנה רצית למחוק ולאבד את עם ישראל, מבלי להשאיר להם זכר, שם ושארית. ראה, טיטוס, מי מכיר אותך היום. מי שיטייל כאן, בין רחובותיה של רומא וישאל את הילדים מי היה טיטוס, הם אפילו לא ידעו לחזור בהגיה נכונה על השם שלך… הרי מכל ה'תורה' שלך לא נשאר מאומה. האם יש בעולמנו אנשים הרואים עצמם כממשיכי מורשתך?
ואילו אני מגיע עכשיו מבני ברק שבא"י, אותה רצית להחריב, וברגע זה ממש יושבים למעלה מ-500 בחורים על התורה ועל העבודה, שכל כך שאפת להשכיח מאיתנו, וזה רק בישיבה שלי, לבד ממאות הישיבות ומוסדות התורה ברחבי תבל שבהם נמצאים אלפים ורבבות לומדי תורה".
זהו תמצית סיפורו של עם ישראל כולו לאורך הדורות. בעוד שנוגשינו ומחריבינו הפכו לאבני זיכרון דוממות במוזיאונים של ההיסטוריה, אש התורה ממשיכה לבעור בעוז בבתי המדרש ומוכיחה את קיומנו הפיזי והרוחני, שמותנה רק בקישורנו לתורה הקדושה, המגנה עלינו מפני כל האיומים.
הסתלקות הבאר
בשנת הארבעים לנדודי בני ישראל במדבר, פקדו את העם שרשרת אירועים משמעותיים. ראש וראשון להם היה פטירתה של מרים הנביאה, ובעקבותיה הסתלקות הבאר שליוותה את העם בזכותה. אל מול מצוקת המים הגוברת, הורה הקב"ה למשה רבנו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה" (כ, ח). משה ואהרן מיהרו לקיים את הציווי, אולם כפי שמעידה התורה, בשינוי קל בלשון: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע" (כ, י). הקב"ה ציווה להקהיל את העדה, אולם משה ואהרון הקהילו את הקהל. מה פשר הבחנה זו?
קהל ועדה במקרא
עקביות זו בשינוי הלשון מלווה את הפרק כולו. בפתח הפרשה, התורה מכנה את בני ישראל בתואר 'עדה', בעוד משה ואהרן מתייחסים אליהם כאל 'קהל'. כך נאמר בפסוקים א-ב: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן… וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". אולם בתגובה לתלונת העם, נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פסוק ו). יתרה מזאת, כשבקעו המים מן הסלע, שבה התורה והדגישה: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (פסוק יא). גם כשהזכיר הקב"ה למשה את הטעם לכך שלא ייכנס לארץ המובטחת, הדגיש שוב את המונח 'עדה': "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם" (כז, יד). מהו, אם כן, השוני המהותי שבין 'עדה' לבין 'קהל'?
מה בין 'קהל' ל'עדה'?
המונח 'קהל' מגדיר אוסף של פרטים רבים המתרכזים יחד באקראי, בדרך כלל סביב צורך או אינטרס משותף חולף. ניתן לדמות זאת לחבורת עוברים ושבים המתקבצים תחת מחסה אחד מפני הגשם השוטף. כל עוד הגשם יורד, קיים ביניהם מכנה משותף המגדיר אותם כ'קהל'. כשהגשם ייפסק יתפזר הקהל. המכנה המשותף יתפוגג, וכל אחד יחזור להיות פרט העומד בפני עצמו.
לעומת זאת 'עדה' מייצגת חיבור נעלה והרמוני בהרבה. זהו איחוד של פרטים לכדי ישות אורגנית אחת, גוף מלוכד המכיל בתוכו קדושה סגולית פנימית. זו קדושתו של מנין – עשרה אנשים, הנלמד בחז"ל מהמילה 'עדה', כפי שלמדו מדברי הקב"ה על עשרת המרגלים: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד, כז). שורש המילה 'עדה' נגזר מלשון עדות והתוועדות. עדות מבטאת קשר פנימי, נצחי ומהותי, הרחוק כרחוק מזרח ממערב מהאינטרסים החולפים של ה'קהל'. נצח ישראל היא עדות חיה ונצחית למלכות שמים בעולם, כדברי הנביא ישעיהו: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי" (ישעיהו מג, י).
מבטם של מנהיגי הדור
הגאון המקובל רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל (בספרו 'מי מרום') מבאר כי בנקודת זמן זו, משה ואהרן לא העריכו את העם על פי הדרגה הפנימית הראויה להם. בעיצומו של משבר המים הקשה והמתיש במדבר, הם לא פנו אל בני ישראל מתוך הכרה בקדושתם הסגולית כ'עדה' נצחית, אלא ראו בהם 'קהל' – אוסף של פרטים, המתאוננים ומבקשים פתרון למצוקתם. מתוך ראיה זו, גם הנהגתם של משה ואהרן באותה שעה נשאה אופי פשוט וארצי יותר, במקום להתנהל במישור האלוקי והניסי הראוי להם.
במענה לכך, ביקש הקב"ה להעמיד את מנהיגי העם על טעותם, וללמד אותם, ואת האנושות כולה לדורות עולם, כי עם ישראל אינו עוד 'קהל' מקרי של נודדים המבקשים מים לרוות את צימאונם. עם ישראל הוא 'עדה' קדושה, מהות רוחנית נצחית שנוצרה בעולם כדי לגלות את כבודו יתברך, כפי שכתוב: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא).
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
רוצים רעיונות יפים לפרשת חוקת, שיעשירו את שולחן השבת?
מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/LEpUY
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il
