לפני שנים רבות התגלגלה שיחה ב'חדר מלמדים' אודות אכילת 'פת שחרית' בכיתה עם התלמידים. הביעו דעות שונות, ביניהם דברי הרמב"ם (פ"ד מהת"ת ה"ט) שהרב לא יאכל וישתה עם תלמידיו, ודנו בדבריו. מלמד ותיק פתח וסיפר "בילדותי בירושלים למדתי אצל המחנך הרב אהרן הכהן רוזנפלד, שלימים הוכתר האדמו"ר מ'פינסק קרלין'. כשהיינו, התלמידים, אוכלים, היה הרב'ה מוציא פת ותוספת, ואוכל עמנו. חרות בקרבי אופן אכילתו. נט"י, הברכה והניגוב, הבציעה והטיבול במלח, הטעימות הזעירות והמאופקות, ניקיון, מים אחרונים, ברכהמ"ז מתוך סידור… הרב'ה לא נדרש 'ללמד' אותנו איך אוכלים. ראינו. הרגשנו. הוא לא "אכל ושתה עם תלמידיו" אלא מסר לנו שיעור חי, לנצח…".
הבוקר, כ"ח בניסן, ראיתי כי היום היארצייט של צדיק זה. נזכרתי במעשה ועלתה בליבי כי בו אפתח המאמר השבועי. [אגב, מאמר זה פותח בס"ד 'שנה עשירית' למאמרי 'חינוך בפרשה' שְׁבוּעִיִּים. יה"ר שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.] זכיתי לעלות לביתו עם כיתת תלמידים לבחינה על פרק 'כל שעה' גפ"ת, וראיתי מקרוב את הליכותיו הנדירות וגישתו לכל תלמיד. לפני המבחן שְׁאָלַנִי בלחש היש תלמיד שזקוק לקירוב, יתום וכדו'. המבחן היה 'שיעור חי' בגישה חינוכית…
בפרה"ש 'אחרי-קדושים' יש מצוות כה רבות. נשים לב גם לקוטביות שבפרשיות. 'אחרי-מות' פותח בקדושת שיא, עבודת יוהכ"פ, בבחי' 'עולם-שנה-נפש': 'האיש הכי קדוש עובד ביום הכי קדוש במקום הכי קדוש'. פרשת קדושים פותחת בשאיפה הגבוהה ביותר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וגו', וממשיכה במגוון מצוות רחב, "רוב גופי תורה תלוין בה". והנה, שתי הפרשיות הקדושות הללו מסתיימות בקצה השני, בדיני עריות וע"ז הקשות ביותר, מולך וכדו'. איך מנחילים כל זה לילדינו? איך מעבירים להם את קיום הַמִּנְעָד הגדול, מעומק 'סור מרע' ועד פסגת 'עשה טוב'? התשובה העמוקה היא "אֵין-אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם"! לא בדיבורים אלא במעשים! כפי שילד לומד לדבר בחיקוי אביו, ולכן אף הוגה ומתבטא כמוהו, כך בדרכי ההנהגות. הבנים רואים אותנו. לומדים מיחסינו והרגשותינו לדבר ה'!
אומן החינוך היה הג"ר יעקב ניימן ראש ישיבת 'אור ישראל' בפ"ת. בעידן ייסוד הישיבה, ימי 'קום המדינה', היתה מלאכת החינוך גדולה ומורכבת. עַם שְׂרִידֵי חָרֶב בתום שנות השואה, רוחות זרות נשבו ופיתו, והרב ניימן העמיד תלמידים רבים. העמידם בתורה והעמידם ברוח ישראל סבא. היה מכנה את תלמידיו 'בניי היקרים' וידעו שאין זו 'קלישאה', אמירה נבובה. ומנין שהוא חש אבהות לתלמידיו? כי גם תלמידיו הרגישו כך – בבחי' כמים הפנים לפנים.
שמעתי מפי אחד מתלמידיו, בר אוריין מובהק זצ"ל: "היה זה בשנתי הראשונה בישיבה, עת מסר ראש הישיבה הרב ניימן שיעור שבועי. תוך כדי שיעור ביקשתי, אני הצעיר, להקשות קושיא. הרב עצר, האזין בארשת פנים רצינית. הגיב "גש אלי בתום השיעור" והמשיך בשיעור. אחרי השיעור שמח איתי וביקש לרומם רוחי "איזו קושיא טובה הקשית! יש לך דרך לימוד טובה! אתה בעל הבנה נפלאה!". הרב החל לפשפש בכיסיו באומרו "עלי לייקר את הבנתך בתורה" ותר אחר מטבע בכיסיו. "אני מצטער. חיפשתי להעניק לך שי כאות הוקרה, אך כעת אין ברשותי מאומה".
בשבת הקרובה, בזמן קריאת התורה, כשהגיעו לעליית 'שלישי' עלייה השמורה לראש הישיבה, הופתענו כולם לשמוע כי הגבאי קורא למישהו אחר! במקום להעלות את מורנו ראש הישיבה הוא מכריז "יעמוד הבחור יעקב דוד ב"ר יהודה ארי', שלישי". הרב ניימן הורה לגבאי לקרוא לי, בחור צעיר בן ארבע-עשרה, להעניק לי עליית 'שלישי' השמורה למרנן ורבנן, וזאת כפרס על שהיטבתי להקשות בשיעור. הרב מסר בזה "שיעור כללי" לכולנו על הערכה והוקרה לתורה.
והנה, ישנם ת"ח מובהקים שמקדישים חייהם לתורה אך בניהם להוטים אחר חיים גשמיים. ומאידך ישנם "בעלי בתים" שזוכים לבנים מיוחדים! היכן תוצאות 'חוק דוגמא אישית'? יתכן שבבית התורני משמיעים קושי וצער על חסרון כלכלי, מתבטאים בכאב על כי לא ניתן לרכוש… חייבים להצטמצם… הילדים קולטים זאת ומבקשים לעצמם משהו אחר. לעומתם יש בתים שלא זכו למעלות התורה, אך חיים בהערכה ברורה לתורה וחכמיה. כאן מצליחים!
נוביל את ילדינו ונקיים תומ"צ מתוך שמחה, מעשינו יהיו כהכרזה "אחרַי! קדושים!" כמו מפקד היוצא בראש הגדוד, ומהווה דוגמא מובילה, ובנינו הקדושים ימשיכו! לא מצהירים במילים אלא במעשים…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
