זכות מלמדי תשב"ר לימות המשיח
מדורות עולם, תלויה זכות הקיום של כלל ישראל בחינוך הבנים והבנות. בפרט בדורינו, כל עתידנו תלוי בחינוך, זוהי הזכות שנשארה בידינו, ועם זכות זו נוכל להתקרב ולקבל את פני משיח ה'. וכן מצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ח:) שדרשו עה"פ (דניאל יב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע – זה דיין שדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות [כידוע ע"פ חז"ל נקראים מלמדי תינוקות עד י"ח שנה, כמבואר בתשובות "נודע ביהודה" ובספר "אור לישרים" מהגאון רבי זרח איידליץ זי"ע, בהספדו על רבו הגדול הגה"ק הרבי ר' יהונתן בעל 'התומים' זכותו יגן עלינו].
והנה המתבונן בספר דניאל, ימצא שפסוק זה נכתב בתוך התיאור של הנסיונות העצומים שיעברו על כלל ישראל, בשלבים האחרונים שלפני ביאת משיח צדקנו ותחיית המתים. הפרק מתחיל בפסוק "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך והייתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא" – כלל ישראל יהיו אז בסכנה עצומה, והמלאך מיכאל הוא שיעמוד ללמד עליהם זכות, כידוע מדברי חז"ל והספה"ק שמיכאל המלאך הוא המלמד זכות על בני אברהם יצחק ויעקב (שמו"ר פי"ח ה). וממשיך הכתוב ומדבר מענין תחיית המתים "ורבים מיישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" – ואח"כ כתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". הכוונה לומר, שבקץ הימין, בסוף האלף השישי, אז תצהיר צדקתם וזכות זיכוי הרבים של "מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – "אלו מלמדי תינוקות". הרי לנו, שזכותם של מלמדי תינוקות היא שתעמוד לנו, לקראת ביאת משיח ה'.
עצם הדבר, שהכתוב מכנה את מלמדי התינוקות "מצדיקי הרבים" וזכות הרבים תלויה בהם. אם המחנכים עושים מלאכתם נאמנה כנדרש מהם ע"פ התורה – אם הם עובדים במסירות נפש, לשם שמים, והתנהגותם יכולה להוות דוגמא לתלמידיהם, שיוכלו להביט אליהם בהערכה 'מלמטה למעלה', ולקיים בהם את הכתוב (ישעי'ה ל, כ) "והיו עיניך רואות את מוריך" – אזי הם "מצדיקי הרבים", המעמידים את הצדקות של כלל ישראל, עד ביאת משיח צדקנו.
ומה שנמשלו המלמדים ל"כוכבים לעולם ועד", היינו לומר, שכשם שהכוכבים הם נצחיים ועומדים לעולם ועד, כן החינוך שמעניקים מלמדי התינוקות לתלמידיהם, צריך להיות חינוך כ"כ עמוק ויסודי, שגם הוא יחזיק מעמד בכל הנסיונות, התמורות והשינויים שעוברים במשך הדורות, עד שירחם הקב"ה על עולמו. וזהו "ככוכבים לעולם ועד", כמו שהכוכבים מאירים לעולם ועד, דבר נצחי, כיתד שלא תימוט, ע"ד שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
חנוך לנער על פי דרכו
על המלמדים לחנך לדרך של תורה ויראת שמים, דרך של מדות טובות, ובמיוחד יש ליתן את הדעת לחנך לדרך של קדושה.
הדברים מפורשים בתנמא דבי אליהו (רבה פי"ח) [כידוע, התנדב"א הוא מדרש שרובו נמסר מאליהו הנביא עצמו, והגמ' מביאה ממאמריו בעשרות מקומות] וזו לשונו: פעם אחת הייתי [אליהו זכור לטוב] מהלך בתוך הגולה שבבבל, ונכנסתי לעיר גדולה של ישראל, ואין שם עכו"ם כלל. ומצאתי שם מלמד תינוקות אחד, וישבו לפניו מאתים נערים, שרובן היו בני שמונה עשרה שנה ובני עשרים שנה. ולשנה האחרת חזרתי לשם ומצאתי את התלמידים ואין רבן ביניהם, אלא בן אחד בלבד, שהוא היה בן בנו. שבשביל מעשיהם המקולקלים של אותן הנערים, מת רבן [רחמנא ליצלן], ומתה אשתו ומת בנו ומת בן בנו ומתו כל הנערים, שרובן בני שמונה עשרה ובני עשרים, ולא נשתיירו אלא הקטנים. והייתי בוכה ומתאנח עליהם, עד שבא אלי מלאך מן השמים, ואמר לי, מפני מה אתה בוכה ומתאנח, אמרתי לו, וכי לא אבכה ואתאנח, על אלו שבאו לידי מקרא ומשנה, ועכשיו הלכו להם והיו כלא היו. ואמר לי, לא יפה עשית שאתה בוכה ומתאבל ומתאנח עליהם, אמרתי לו מפני מה, ואמר לי, שהן היו עושין דברים מכוערים ודברים שאינם ראויין ומקולקליו בעצמם, והן לא היו יודעין בעצמן שהמיתה משיגתן, עכלה"ק. ובהמשך דבריו מביא התנד"א הלכות יחוד, שזהו אחד מהגדרים שלא יבואו לידי עבירה.
אין כל ספק בזה, שעיקר החינוך הוא לא רק הלימוד אלא יראת שמים שהמחנך מקנה לתלמידיו.
זכיתי בחסדי ה' להרביץ תורה בישראל זה קרוב לשבעים שנה, והנסיון מעיד על כך – 'לומדות' וחידושים הם אמת לאמיתה של תורה, אבל יסוד היסודות של החינוך הוא לדעת שכל האומר אין לו אלא תורה וכו' אפילו תורה אין לו (יבמות קט:), וכל התוה"ק שמלמדים את הילדים צריכה להיות עטופה ביראת שמים, בטהרה ובקדושה, זהו יסוד היסודות. כמו שדרשו את הפסוק (תהילים יט, י) "יראת ה' טהורה עומדת לעד", ואם לאו, אין לה קיום ואינה עומדת לעד [עי' שמו"ר פרשה ל"ד, וזח"ג פ:). כן ידוע מאמר הגמ' (יומא עב:), אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו, לא תירתון תרתי גיהנום. פרש"י, להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה, ותירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם. דהיינו הלומדים ומתייגעים ומסתגפים על התורה – מוותרים על העוה"ז בשביל התורה – ואינם נזהרים ללומדה בטהרה ובקדושה וביראת שמים, זה וזה לא נתקיימו בידם, לא עולם הזה ולא עולם הבא.
עוד אמרו חז"ל (ברכות לג:), אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו". וזהו שהמשנה אומרת בסוף מסכת עוקצין (פי"ג מי"ב), אמר ר' יהושע בן לוי, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אלו אוצרות ימלא הקב"ה לצדיקים? אלא שהתורה נשמרת רק כשהיא מונחת באוצר של יראת שמים, כמו שאצל הקב"ה, כביכול, אין לו בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. והנה בעוה"ז, האדם אינו יכול להשיג את כל השגות התורה, עומקה ורוחבה, רזיה וסודותיה – אמנם למי שהיה לו בעוה"ז אוצר של יראת שמים, והשתדל למלא אוצר זה בתורה, כל איש כפי יכלתו והשגתו, אזי לעתיד לבוא, הקב"ה ימלא אוצרות אלו של יראת שמים, בדעת ובתבונה ובהשגת התורה, שיזכה להבין ולהשכיל גם את מה שלא השיג בעוה"ז.
להרחיק מן הכיעור והדומה לו
בדורנו, מצד אחד,זכינו ב"ה לצמיחת וגדילת כח התורה, ולהתרבות מוסדות התורה. יש ריבוי במשפיעים, מלמדי תינוקות, ויש בלע"ה ריבוי במקבלים, התינוקות של בית רבן, שאין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהן (שבת קיט:). אמנם, לאידך גיסא, כל אחד יודע שבכל מקום שהולכים בימינו, ברחובות ובחוצות קריה – חוץ מכמה רחובות ומקומות בודדים – אין לך ד' אמות שאין שם מכשול של גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה – חסרון אמונה וכיו"ב – והפרצה קוראת לגנב. בעוונותינו הרבים, הרבה כבר נכשלו ונאבדו מאתנו, לפעמים הקולר תלוי בצווארם של ההורים, שלא השגיחו כ"כ על הילדים, והרבה פעמים החיסרון הוא במלמדי התינוקות, שלא נזהרו בתפקידם להיות 'מצדיקי הרבים' – לגדל את תלמידיהם שהיו צדיקים – 'מצדיקי הרבים' – "ככוכבים לעולם ועד". ע"כ צריכים להזהיר ולהשגיח על התלמידים, שיהיו קשורים לבית רבן, לתלמוד תורה, וכן צריך לפקח על חינוכן של "בית יעקב אלו הנשים' שתהיינה מקושרות לדרכי החינוך שמקבלות בבתיהן ובמוסדות החינוך שמתחנכות.
יסוד ההצלחה בחינוך הבנים – התנהגותם הכשרה של ההורים
ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. (דברים יא יח-כ)
נקדים במש"כ מרן החתם סופר (בחידושיו על בבא בתרא כא ע"א) עה"פ (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך. – דהאי 'והודעתם לבניך ולבני בניך' המשך אזהרת התורה הוא, שכאשר מרגיש האדם בעצמו שכחת ה', ואין לבבו שלם עם אלקיו, אזי ישמר ויזהר לבל ילמד ויחנך במצב כזה את בניו ותלמידיו, לפי שבכך ישפיע עליהם ארס קרירותו, וטוב שתיקתו מדיבורו, עכת"ד.
ועפ"ז יש לפרש שכל המקראות האמורים בחינוך הדורות משתעי, שבא הכתוב ללמדנו אלה הדברים אשר יעשה האדם למען ילכו יונקותיו בדרך ה', ולזה הקדים שהתנאי הראשון לכך הוא שיקיים בעצמו תחלה – ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, דהיינו שישריש תורת ה' בכל לבו ונפשו, ויהגה בה בכל עת מצוא. והתנאי השני – וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, והיינו כאמרינו קודם הנחת תפילין בטעם המצוה: וצוונו להניח על היד לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש נגד המח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו.
וכאשר מקיים האדם כל זאת, שמקדיש כל עתותיו להגות באמרת א-לוה צרופה ומשריש דבר ה' בכל לבו ונפשו, ובנוסף לכך מקדש מוחו ולבו עם שאר חושיו וכחותיו שיהיו כולם משועבדים לעבודת הבורא, או אז זוכה לשלימות נפשו, ולהתעלות למעלת האדם השלם, וממילא הדרך פתוחה לפניו לגשת לידי – ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך וגו', כי אז יהיו דבריו הנלהבים יוצאים מן הלב ונכנסים ללב, כי יראו וירגישו הבנים אצל אביהם דוגמא אישית לכל אשר דורש מאתם, אשר זהו עיקר יסוד ההצלחה בחינוך הבנים, וכפי שרגיל אני לפרש, שכל כך צריך שיהא רישומו של האב ניכר ומוטבע בבניו, עד שאפילו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, דהיינו גם בעתות אלו שאין האב פנוי לחינוך הבנים, גם אז לא יסורו מדרך ה'.
התנאי שלישי לזכות להמשך קדושת הדורות, והוא, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, והמכוון בזה ע"פ דברי המכילתא אהא דכתיב גבי פסח מצרים שנצטוו להזות מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות בנתינת טעם (שמות יב כג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, וז"ל המכילתא, והלוא דברים קל וחומר, ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו נוהג אלא לשעה וכו' נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות וכו' עאכ"ו שלא יתן המשחית, ע"כ. והעולה מזה שמטרת המזוזה הקבועה מימין הפתח למנוע את המשחית מלבוא אל בתינו, ובכלל זה רוח הרחוב הירוד אשר תפקיד ההורים לשמור על כך בעינא פקיחא לבל יחדור לבתיהם. ובנוסף לכך תיבת 'ביתך' מורה גם על האשה, וכדאיתא בגמ' (שבת קיח ע"ב) מימי לא קריתי לאשתי אלא 'ביתי', – כי הנהגת אם הבנים בצניעות במעלת אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך (תהלים קכח ג) הוא תנאי נוסף לזכות בה להמשך קדושת הדורות.
ואם שלש אלה יעשה האדם, אזי יזכה להבטחת התורה בתריה: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, וכפי שרגיל אני לפרש 'כימי השמים על הארץ' שיזכו האבות והבנים יחדיו לימים שמימיים ורוחניים על הארץ [הימלישע טעג אויף די ערד], כי יתעלו בה מעל החומריות והארציות.
והנה איתא בספרי והובא ברש"י דמקראות אלו – ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו', קאי על מש"כ לעיל מיניה, ואבדתם מהרה מעל הארץ אשר ה' נותן לכם, דהיינו שאף לאחר שיגלו ישראל מארצם בעוונם גם אז אל יפסיקו מלקיים את כל האמור בענין, יעויי"ש. ויש להוסיף לפי זה, שבא הכתוב ללמדנו, דעל ידי שיקיימו ישראל בגלותם את כל האמור בענין, מחד גיסא, ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' – דהיינו 'כח התורה', ולאידך גיסא, ולמדתם אותם את בניכם וגו', דהיינו חינוך הדורות בבתי ישראל הכשרים בקדושה ובטהרה, בכח זה יחזיקו בני ישראל מעמד בגלותם, ובה יזכו להחיש גאולתם ופדות נפשם.
ויהי"ר שנזכה להבטחת התורה – למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו', ונזכה לראות בנינו ובני בנינו הולכים בדרך ה', עדי נזכה לביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו, ברחמים גדולים, אמן.
לרדת ולהשפיל עצמו לקרב את בניו לתורה ויראה
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. לכאורה יל"ד דמתחיל רק בשם יעקב ובפסוק ב' קראו בשם ישראל. וי"ל דהנה כתיב בפרשתן (בראשית מ"ו ה') ויקם יעקב מבאר שבע וגו', בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה. והקשה האור החיים הק' (שם) למה הפסיק באמצע בין בניו ובני בניו, לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו, בתיבת אתו.
וי"ל כי הני נשים צדקניות בנותיו ובנות בניו של יעקב אבינו חששו יותר מהבנים, כי לבנים היה גם כח התורה, וטענו איך יוכלו לשמור שם על קדושת וטהרת בת ישראל, כי עד עכשו היה גר יעקב בארץ מגורי אביו יצחק, ואבי אביו אברהם, מקום וסביבה שכבר נתקדש על ידי תורתם ומעשיהם הטובים, במקום קדוש כזה אפשר בניקל לגדל דורות ישרים ולהעמיד לגיון של מלך מלכי המלכים, מה שאין כן במצרים, ערות הארץ, במקום טמא זו קשה לגדל שם זרע קודש מחנה ישראל, כי ידוע שהרבה גורם המקום בין להועיל ובין להזיק ח"ו, אשר על כן מתחילה התנגדו לרדת אתו.
ובאמת שטענתם היתה טענה צודקת, ולכן הבטיח להם אביהם יעקב שהוא מקבל על עצמו העול והאחריות על חינוך של כל צאצאיו, הבנים והבנות, שם במצרים, ולמטרה זו העמיד להם שם בתי חינוך לבנים ולבנות, כמו אמרו חכז"ל (ב"ר פר' צ"ה ג) עה"פ (בראשית מ"ו כ"ח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו, ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו וכו', ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה, ע"כ.
ולזה דייק הפסוק להפסיק בין בניו ובני בניו, לבין בנותיו ובנות בניו בתיבת אתו, לעורר שאלו לא רצו ללכת עד שהוצרך יעקב להבטיחם שקדושת הדורות לא ינזק, והוא אומרו בנותיו ובנות בניו אלו הביא אתו, פירוש הוא הביאם ולא הלכו מעצמם, כי מעיקרא התנגדו לרדת.
והנה ההבדל בין שם העצם יעקב לבין שם העצם ישראל, יעקב מורה על מדריגה נמוכה יותר מישראל, כי ישראל מורה על גדלות של מלאך ויותר, כמו"ש (בראשית ל"ב כ"ח) כי שרית עם אלקים ועם אנשים, ואומר (הושע י"ב ה') וישר אל מלאך ויוכל וגו'. — והנה מי שהוא במצב של מלאך אינו יכול ואינו מסוגל להשפיל עצמו לגדל ולחנך ילדים רכים ובנות צעירות כראוי כידוע, ולכן אחר שהבטיח להן יעקב שהוא יתמסר וידאג לחינוך צעירי הצאן קדשים במצרים, הוצרך לרדת ממדריגתו הגדולה אשר בשם "ישראל" יכונה, ולהתנהג בשם "יעקב", שיוכל להתעסק בקדשים כראוי.
ולזה אמר הכתוב ויחי "יעקב" בארץ מצרים שבע עשרה שנה, שבכל השבע עשרה שנה שגר יעקב בארץ מצרים עצמה, השפיל יעקב מדרגתו בכדי שיוכל לדאוג לדרות הבאים – אבל סמוך למיתתו, חזר להתנהג במדרגותיו השמיימיות ועל כן אמר ויקרבו ימי "ישראל" למות וגו', כי הנהגתו זו שהיתה לו בשבע עשרה שנותיו האחרונות נשתנה כעת, משא"כ ברישא דייק לומר רק בשם יעקב.
התקבל מאת מכון 'מעינות הלוי' זכרון מאיר בני ברק
