צעירותי, נהגנו בת”ת ובישיבה לומר אחרי ‘שחרית’, שלשה פרקי תהלים: פ”ג, ע”ט וק”ל. שאלתי: ‘מה זה ועל מה זה’ ולמה בסדר זה. לא ידעו להשיב לי. עד ששמעתי מ’ידען’, כשניצול הרבי ‘האמרי אמת’ מפולין הבוערת, ובארה”ק חשו איום ישמעאלי, התקין לומר פרק פ”ג בכל יום. …הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ… אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל… וְיֵדְעוּ… שִׁמְךָ ה’ לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ! בעשור הבא נשמעו שוב קולות מלחמה, הוסיף בנו הרבי ‘הבית ישראל’ לומר פרקים ע”ט וק”ל. בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ… לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלוֹקֵיהֶם… יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ… מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’… וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל… הסדר נשאר: פ”ג, ע”ט וק”ל…
רבותינו הנהיגו ‘תקנה’, לבקש תחינה, להתחנן בבקשה, אך גם תקנה זו נעשתה ‘מְלֻמָּדָה’, ‘הארכת התפילה’. ‘פסוקי דזמרה’ גופא ניתקנו כדי לפתוח את הלב לקראת קר”ש וברכותיה. ברבות השנים הם עצמם זקוקים ל’משהו מעורר’. המשגיח רבי גָד’ל אייזנר שאל בחור, “הנך אומר ‘לשם ייחוד’ לפני הנחת תפילין?”. “בוודאי” השיב הבחור. “למה?” המשיך המשגיח לשאול, “כהכנה למצוה בכוונה!”, “ואתה מכוון….?”. הציע רבי גָד’ל עצה לְהִשָּׁמֵר מהתבוססות ב’שיגרה’ הַמְּפַגֶּלֶת בכוונת הלב. אחת בשבוע יאמר ‘לשם ייחוד’ בהגיה ליטאית, ב’עברית’, ואפי’ ב’אידיש’…: העיקר – תפילת ה’כוונה’ לומר ‘בכוונה’! דַּמְיֵן מול עיניך ‘גוף מת’. כך נראית תפילה מתה! (חובה”ל שער חשבה”נ פ”ג ט’. עי’ תניא פל”ח)
‘המלחמה’ החלה בתשרי, וכבר כסלו… עקבות השבויים טרם נודעו. חיילם מחרפים נפשם יומם וליל, ומדי יום ל”ע…. תושבי הדרום אינם דרים בבתיהם, תושבי הצפון צפונים בגלות כפויה, ואילו אנשי המרכז ‘מתמרכזים’ בענייניהם… החנויות עמוסות, אירועי שמחה מתקיימים מבלי להעלות את המלחמה על ראש שמחתנו… התרגלנו. שגרת חיים.
אי’ ב’תנחומא’ בפרשתנו “היתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת [את הבאים מכנען] על עֵשָׂו ‘מה מעשיו?’. והיו אומרים לה ‘איש רע שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, ‘אדמוני’ כולו כאדרת שער, רשע! כל תועבות ה’ עשה’. כיון שהיתה שומעת כך היתה בוכה ואומרת: ‘אני ורחל אחותי – מבטן אחד יצאנו, רחל תינשא ליעקב הצדיק, ואני לעשו הרשע?!’ והיתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת”. והנה, בזוה”ק (פר’ ויחי) יש תוספת ‘קטנה’: “לֵאָה כָּל יוֹמָהָא, הֲוַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין קַיָּימָא, וּבָכַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב…”. למה בכל יום? וכי לא האמינה תמול שלשום?
ביארו בעלי המוסר שמטבע האדם ‘להתרגל’, להשלים עם הצרה, ‘לחיות’ עם המועקה, והתפילות קֵהוֹת… לאה אמנו לא נכנעה להרגל ולא ‘ויתרה’ למציאות! היא פעלה לעורר לבה לתפילה כנה! לכן יצאה מדי יום לפרשת הדרכים, אָזְנֶיהָ הצטמררו בכל יום, נפשה נהפכה עליה מחדש, היא התפללה בכל יום מחדש בכוונה ובכתה עד לשינוי הגזירה!
מה התועלת באמירת עשרה פרקי תהלים ביום בַּכִּתָּה אם זה ‘מְלֻמָּדָה’. יש להחליף, לגוון. פעם לומר פרק י”ג: עַד אָנָה ה’ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ… אמנם ששה פסוקים בלבד, אך המלמד יבאר להם את הפרק. למחרת: קמ”ב, עם ביאור המלות. ביום אחר פרק ס”ד: שְׁמַע אֱלֹקִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי… העיקר שיבינו וירגישו!
חובה לשמור על איזון רגשי. אין להכניס לילדים לחרדות עם תיאורי ומחזות מלחמה – באצטלא של ‘לעורר כוונה’. על התפילות להביא אמונה וביטחון, עידוד ותקוה, ולא חלילה ללחץ. יש ‘פער’ בין רגישות ילד לשל המלמד הבוגר…! [גם מלמד רחוק מ’סף רגשות’ של חייל בקרב. יש חיילים שמדי-בוקר מביטים בתמונות ‘יום הטבח’, לרענן בקרבם זעם ורגש נקם. ‘אזרח’ לא יעשה כן!]
אדם שמע שאמירת ‘תפילת הר”ר אלימלך’ 40 יום ברציפות מסוגלת לדבר ישועה ורחמים. התחיל בהתמדה… וביום ה-39 שכח! האיש נשבר. שפך לבו בפני א’ הצדיקים. שאלו הצדיק “אמירת תפילה קדושה זו אורכת זמן! מתי אתה אומרה?” ענה האיש “עד שהחזן מגיע ל’ישתבח’…”. הוכיחו הצדיק בנעימות “חז”ל ו’הגאונים’ ערכו ‘פסוקי דזמרה’. בוודאי יש ‘סגולות’ באמירתם. קבל ע”ע להתפלל כראוי, ואף להתפלל תפילת הרר”א בכוונה… ובוודאי שתיוושע”.
נזכור דברי מרן ה’בית יוסף’ בפתח השו”ע “ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ”ק”. וכבר העיר הרבי ה’חידושי הרי”ם’, ושאינו יר”ש? ‘הוא יהיה מיצר ודואג על חורבן עצמו’… נגולל את האבן שאט אט אוטמת את לבנו! ‘נזכור את החורבן’ ולא נזדקק לעשות ‘זכר’ ל’זכר לחורבן’… נרגיש את מצב אחינו בנ”י ונצפה לישועה!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
