קבצן עיוור ישב בצידי במדרכה ברחוב הומה בעיר. העמיד לפניו שלט שהכריז "אני עִוֵּר, נא לתרום". פרוטות מעטות בלבד נאספו לפניו, שהרי אנשים אצים רצים… איש טוב עצר, שלשל מספר מטבעות. לקח את השלט, הפכו וכתב משהו אחר, והחזירו לפני הָעִוֵּר. התרומות התרבו! עוד ועוד עצרו ותרמו! בערב, כְּשֶׁהָעִוֵּר קם ללכת, ביקש מעובר-אורח "הקרא לי מה כתוב בשלט שלי?" האיש הקריא "היום יום יפהפה, בהיר וזורח, אך אני עִוֵּר, איננו זוכה לראותו".
ב"ה מעטים הם העיוורים מבחי' פיזית, שאינם רואים בפועל. אך יש עִוָּרוֹן נוסף, עִוָּרוֹן נפשי. לא רואים את האחר, לא רואים מעשיהם הטובים של הזולת, ומתוך עיוורונם אינם מעריכים ואינם מוקירים אחרים. אינם אומרים תודה.
פר' פקודי מסכמת וחותמת רצף של חמש פרשות שעוסקות במלאכת המשכן. לאחר התרומות וההתנדבות, וסיכום הנתינה העצומה, מתארת התורה 'שטף' של עשייה חרוצה. בפרשתנו נאמר 16 פעמים – כמעט בזה אחר זה – 'וַיַּעֲשׂוּ'. כל אלה בנוסף ל-'עָשׂוּ' (7 פעמים), וַיַּעַשׂ (5 פעמים), ועוד מילות פועל רבות: וַיִּתְּנוּ, וַיִּרְכְּסוּ, וַיָּבִיאוּ, וַיְמַלְאוּ, וַיְרַקְּעוּ… משה רבינו רואה את עמלם, הוא מעריך את עבודתם, את מסירותם: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ… ותיכף ומיד: וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. הוא מודה להם על עשייתם, ומברכם: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם, 'וִיהִי נֹעַם ה"א עָלֵינוּ… (רש"י). והנה, למרות היותו הוא 'הממונה', המנכ"ל, נוהג בהם בעין טובה, ואומר "… בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם".
שבת זו קרויה 'שבת הפסקה', בהיותה מפסיקה את רצף 'ד' הפרשיות'. צדיקים דרשו (על משקל דברי חז"ל) "מה הפסקות משמשות? ליתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…". החיים שלנו רצופים ורדופים 'עניינים' רבים. חובה לעצור מדי פעם, ליתן ריווח לנפשנו להתבונן: למי נודה? מי מסייע לנו במסע החיים? מי תומך בנו ומעודדנו? מי מתאמץ למעננו? שלמה המלך מלמד (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, דרשו חז"ל 'אל תיקרי יְבֹרָךְ, אלא יְבָרֵךְ!' (סוטה לח:)
חשפתי בימים אלה מטמון בלשון רש"י הק' (סנהדרין מא:) חכמי ישראל מתבטאים לא' מחבריהם "מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו…". הרי שמידת ההודיה באה מתוך 'טוּב וענוה'. התנא אומר (אבות ד ד) 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ', ומצאנו במשנה בסוף ברכות (ט ה) 'הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד'. ככל שאדם ענוותן – מכיר בטובת האחר, ומרבה להודות.
ישבתי בשבוע שעבר בדיון עם אנשי חינוך בכירים. שאל מנהל: "מלמד פונה אלי: 'המנהל! קשה לי! יש תלמיד שמוציא אותי מדעתי…', מה לעשות עם מלמד זה? וכי רוצה שאני אפתור לו כל קשייו?". השיבו מחנך בר-דעת: "מה הוא רוצה? הוא רוצה ממך הערכה, הוא פונה מתוך רצון שהמנהל יבחין בעשייתו הָרַבָּה, ויעריכו!". למלמדים ברור שתלמידים והורים צריכים להודות להם (מחכים כבר למשלוחי מנות…), הורים מצפים שילדיהם (הצעירים והבוגרים) יוקירו ויודו להם. הודיה היא הדדית! גלגל החוזר! גם הבוגר יודה לצעיר, המחנך יודה לתלמידים, והורים לילדיהם! "אם אינך רואה סיבה להודות – הבעיה היא בך". 'טוּב וענוה' מעוררים הודיה. מרוב 'גובה' לא מבחינים באחרים, הנמוכים…
זיהוי הטוב שבכל דבר ובכל אדם, והבעת תודה עליו, מעצים את 'הטוב' הזה. אמר החכם: "אנחנו יכולים להתלונן על שיש בשיח וְרָדִים – קוצים, או שאנחנו יכולים לשמוח שלשיחים קוצניים יש פרחים…". תּוֹדֶה על הפרח! על הטוב!
עובד במפעל היה ממונה ב'קו הייצור' על פריט מסוים. שנים רבות עשה מלאכתו בנאמנות ובמיומנות. לאחר שנים הבחין שאחרים קיבלו 'קידום' (הכולל העלאת שכר), ומילות הערכה (שלעתים חשובות כהעלאת שכר). החליט הפועל להיעדר יום אחד, דבר שמעולם לא קרה. הריהו מתאמץ ומגיע 'עם חום', וישר מ'חדר לידה'… 'קו הייצור' הושבת! אי אפשר יום אחד בלעדיו! בעל הבית התקשר "איפה אתה?". השיב הפועל "איפה אני? רציתי רק שתדע מי אני. נעים להכיר"!
ומי אינו זקוק להערכה? שמעתי כי הרה"ק ה'ישועות משה' מויז'ניץ הספיד זקן מחסידיו "בכל ליל שב"ק היה פונה אלי אחרי 'הטיש' ומשבח את דברי התורה שאמרתי"! קדוש עליון, צדיק נשגב, 'נהנה' ממחמאות שהשמיע חסיד…
בדוק ומנוסה – כאשר נודה לתלמיד על עזרתו בסידור הכיתה (וזהו התלמיד השובב והפעלתן שמפריע בשיעור) יעריך את הערכתנו וישתדל לרצותנו גם בשיעורים… כאשר נודה לחבר צוות (זה שמתנשא בחדר-מורים) יבחין בנו וינהג בכבוד… ובעיקר, כנאמר בספרים הק': כאשר נודה להקב"ה מאד מאד על הכל, יפתח לנו אוצרותיו וישפיע מטובו מאד מאד!
'בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה' – פותחים שערים ע"י תודה. שערי שמים ולבבות בני האדם. תודה היום לה' לעשרה בני אדם!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
