כסף

חז"ל מוסרים שקרח היה שומר ממונה באוצרות פרעה (ושם, ההון שיוסף הצדיק צבר בהיותו משביר בשנות הרעב), והיה קרח 'מושך' משם כספים… ושמא פעל קורח 'לשם שמים', כמו בשואה שהיו 'גונבים' אוכל ממטבחי הגרמנים להחיות נפשות הרעבים? חז"ל מציינים כי ביציאת מצרים היו לקרח שלש-מאות פרידות לבנות שנשאו את מפתחות מנעולי אוצרותיו! וכתב רבינו המהרש"א כי פרידות לבנות אלה – פגיעתן רעה, וקרח השתמש בהן בכוונה, שלא יעזו להתקרב וליהנות מהכסף 'שלו'… עליו אמר שלמה 'עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו – לְרָעָתוֹ'…

כסף אינו דבר פסול כאשר זוכרים ש"העושר והכבוד מלפניך". יֵדַע העשיר כי "ממון בגמטרי' סולם" ללמד שבאמצעות הממון ניתן לטפס גבוה ולקדש שם-שמים, אך ניתן גם לרדת דרכו, ליפול עמוק וכואב, כנאמר בעדת קרח "אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם… וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" זה ממונם.

עלינו לחנך ליושרה והגינות כלכלית. הורגלנו מילדות כי אם מוצאים טיפת דם בביצה – משליכים ללא הרהור, כך גם אסור שיימצא טיפת פסול בכספנו. כל 'אוצרות קורח' לא ישמחו את האדם, אם אינם שלו. חז"ל מוקירים 'גדול הנהנה מיגיע כפו'. הוא 'נהנה' מפני שזה 'מיגיע כפו'. קורח, שהתעשר ללא עמל, סבל מתסמונת 'ההשתוות'. תמיד מביט ימינה ושמאלה לראות 'מי עוד…'. קרח היה יכול להיות מרוצה מאד במה שיש לו, אילולא זכה אליצפן בן עוזיאל לנשיאות השבט. כעת, כשקרח נאלץ למדוד עצמו לעומת בן דודו הצעיר, חש תסכול ורוגז. עשיר הוא זה 'השמח בחלקו'. הימנעות מהשוואות מאפשרת לאדם להודות לה' על מה שקיבל, ואף לפתוח לבו וידו לזולת, במקום לקמוץ בנתינה, ולחשוד ולנטור בכל מי שמצליח.

לא אשכח תובנה שקראתי בילדותי, שמעניקה לנו סדרי עדיפויות ומסדירה פרופורציות בחיים: כסף קונה  ספר – אך לא דעת, כסף קונה תרופות – אך לא בריאות, חברים – אך לא אהבה, שעשוע – אך לא שמחה, שעון – אך לא זמן, מעמד – אך לא כבוד, ציות – אך לא נאמנות, מזון – אך לא תיאבון, מחשב – אך לא שכל, נוחיות – אך לא מנוחה, מיטה – אך לא שינה, בית – אך לא משפחתיות, אפי' מנת דם – אך לא חיים…

דרש רבינו ה'חידושי הרי"ם', הטעות של קורח היתה: "ויקח קרח", הוא רצה 'לקחת לבד', (המקור בזוה"ק) ושכח כי 'העושר והכבוד מלפניך'. על האדם להכניס לתודעתו "אין ביכולתי לקחת דבר בעצמי. אני רק 'מקבל'. אם משמים נותנים לי, אקח, ואם לא נותנים לי, לא אקח…"! בכך יודעים גם לנהוג כראוי כאשר זוכים במתנת שמים. נכדו רבינו ה'שפת אמת' מוסיף כי קרח לקח לעצמו, וזה גרם לו לפעול מתוך 'נגיעות' ולהיכשל. לעומתו אהרן, שקיבל 'מתנת שמים', פעל ללא פניות ונגיעות, ולכן זכה להיות כהן צדק משרת.

המדרש מלמד בפרשתנו "שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. קרח מישראל, והמן מאוה"ע. למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם". לפעמים זה מתחיל מכמה 'גוֹגוֹאים'… קלפי משחק… "לשכוח" לְתָקֵף 'רב-קו'…

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

לאחר מלחמת המלכים נראה הקב"ה לאברהם אבינו במחזה ומחזקו 'אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד'. אברהם מגיב ואומר 'הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי'. המפרשים מקשים, הרי כבר בראש פרשתנו מבטיחו הקב"ה 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת' והיאך אינו מאמין. ועוד, למה מזכיר מיהו יורשו, אם לא בנו – מה לנו אם זה עבדו בן-ביתו או סתם אדם אחר? רבינו עובדיה ספורנו מבאר בזה חידוש נפלא. בוודאי ברור לאברהם כי הקב"ה מקיים דבריו והוא יזכה לזרע. אך אברהם מבקש שהוא עצמו יספיק לגדלו ולחנכו. שונה הוא יחס בעל הבית לממונו ליחס העבד לממון בעליו. וכה כתב "אע"פ שֶׁתִּתֵּן לִי זֶרַע בַּסּוף, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת', מ"מ יִשָּׁאֵר הַבֵּן אַחֲרַי קָטָן וּבִלְתִּי מוּכָן לְהַנְהִיג מָמון!". הרי הבן לומד מאביו את היחס הראוי לממון, הוא רואה את אביו ואת מעשיו והוא מפנים! הקב"ה ממשיך ומחזק הבטחתו, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ! ממשיך ה'ספורנו' וכותב "כִּי הַבֵּן יִצְלַח בְּהַנְהָגַת הַמָּמון בְּחַיֶּיךָ, כְּאָמְרו "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו לְיִצְחָק…".

זקני זצ"ל, שהיה משרידי למדני פולין ורבניה, היה מספר כי אביו היה תעשיין מצליח ובעל עסק פורה. לעתים היה שב מיום עסקים והיה מושיב את בניו ובני ביתו לקרוא בצוותא תפילת 'נשמת' מתוך הודיה להשי"ת, באומרו "היום היה יום מוצלח ב"ה". לא כוחי ועוצם ידי, לא כישורי וחריצותי, אלא הכל מאתו יתב"ש. בתקופת נִישׂוּאַי קרא לי זקני זצ"ל ואמר "זכור! כמו שלא נוגעים בביצה שיש בה טיפת דם של איסור, כך לא ניגע בדולר המלווה בטיפה של איסור!". כשזוכרים 'של מי הכסף' משתמשים בו כראוי!

מעשי החסד בהם הפליג אברהם אבינו כרוכות היו בהוצאות כספיות רבות. ההון שצבר הוסיף למעמדו הנכבד בעיני הבריות, דבר נחוץ לו למען יהיו דבריו נשמעים. הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, שבעצמו נהג בהנהגה מלכותית, היה דורש דברי חז"ל (גיטין נט.) 'אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס, מימות משה וְעַד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד… מימות רבי וְעַד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד…'. משה רבינו מסר את התורה. רבי ערך את המשנה. רב אשי חתם את התלמוד. הללו נזקקו לעשירות למען יהיו דבריהם מתקבלים! גם על כהן גדול נאמר שיש להעשירו ולגדלו בממון. עם זאת, הכריז רבינו הקדוש בשעת פטירתו כי לא נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה (כתובות קד)! כך אברהם אבינו! חשוב לו למסור לבנו "הנהגת הממון". מהי הנהגה זו? וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב – יש לו כסף רב – מפני שהוא זקוק לכך, אך זה כבד לו! בהיות הכסף אמצעי ולא מטרה, טפל ולא עיקר, חש כבדות בנשיאת הרכוש הרב! רכוש – כן, התמכרות לרכוש – לא! הרי כסף הוא מסוכן ונוהגים בו בזהירות.

מניעת כסף מילדים אינה מחנכת, אלא גורמת לחרדה וללהיטות אחר הממון. הפרזה אינה מרגיעה אלא מעודדות טביעה מוסרית. יש ללכת בדרך האמצע, לא להלחיץ ילדים צעירים כשמצב המשפחתי דוחק, ומאידך לא לפזר ללא אחריות. ילד הרואה שהוריו מוציאים כסף בשמחה לקיום מצוות וצדקה, לומד מהם 'הנהגה מָמוֹנִית', הנהגה שהיתה חשובה לאבינו הראשון להנחיל לבנו ולדורות אחריו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com