חינוך בפרשה- פרשת תרומה

בלבבי משכן אבנה

הקב"ה חפץ להשרות שכינתו בישראל. הוא מבקש שנכין לו מקום ראוי ומקודש. פרשתנו פותחת וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, כתב הרש"ר הירש שלא נדבה חומרית בלבד מבקש הקב"ה, אלא תרומה מלשון רוממות. לי לשמי. בנתינה ונדבת הלב נתרומם בנפשנו אליו יתב"ש, ונתקדש לקראת וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

בכדי להרגיש קדושה יש להתכונן. בכדי לכנוס 'אוצרות' יש להכין 'כלים'. ובמה נכין את נפשנו לחיי רוח? כתב מוה"ר חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (עפ"י דברי הכוזרי) כי בתורה לא נצטוינו על 'מידות טובות', כי "המידות הטובות והרעות הן כיסא ויסוד ושורש של הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה, לפיכך אין המידות מכלל תרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או בביטולן" (חלק א' שער ב').

להתכונן בבית

עלינו כהורים להכין נפש ילדינו לקראת חיי 'חיידר', בית ספר וישיבה. כדי שתלמיד יחבור ללימוד, ישאף לשקידה, יצמא לְדַעַת ויכמה להתעלות, עליו להרגיש שזו שאיפת הוריו, שִׂיגָם וְשִׂיחָם, הן גשמיות והן ברוחניות. כמו שהורים מציידים בניהם בילקוט, עפרון וכריך, כך עליהם לציידו אף במוטיבציה, הליכות נועם ומידות טובות ומתוקנות.

באוזבקיסטן שבמרכז אסיה, מתאמצים לשקם את איכות האוכלוסייה, וּלְפַתֵּחַ את 'ההון האנושי' (התכונות שבאדם, היקפי הידע ומיומנויות הביצוע), לאחר פירוק 'ברית המועצות' וחורבן שיירי הקומוניזם. בכניסה לכל בתי הספר במדינה מתנוסס שלט הניצב לעיני לכל באי שעריו:

הורים יקרים! אנחנו רוצים להזכיר לכם ש'מילות קסם' כמו שלום, בבקשה, תודה וסליחה – שומעים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומדים הילדים להיות נקיים, להגיע בזמן, להיות נדיבים, להתייחס יפה לחברים, לכבד את המבוגרים ואת המורים. רק בבית הם לומדים להיות עדינים, לא לדבר בפה מלא, ולהשליך את הפסולת לפח האשפה. בבית הם גם לומדים סדר וארגון, לשמור על החפצים שלהם ולא לגעת בחפצים של אחרים. בבית הספר אנחנו מלמדים אותם לשון, מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, פיזיקה, כימיה ועוד. את החינוך של ההורים, אנחנו יכולים רק לחזק. לא להחליף.

חכמה בגוים תאמין! יש בסיס חינוכי שעליו מעמידים את הלמידה. כדי שצוות ההוראה יצליח במלאכתו, על ההורים לבסס תשתיות. יחד, בשותפות שבה כל צד ממלא את תפקידו, יראו בבניית האדם, מחונך ואף משכיל.

ושכנתי בתוכם

כך דרשו את הציווי התמידי אותו קורא הקב"ה לעברנו 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. אתם תתחילו בעשיית מִקְדָּשׁ, קדשו עצמכם. לקראת מתן תורה שולח הקב"ה את משה רבינו לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם. פירש"י שֶׁיְּכִינָם. גם כאן אומר הקב"ה 'תעשו לי הכנה'. נשקיע בהליכות דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה, מידות טובות וישרות, שהם ההכנה לתורה, כנ"ל. הקב"ה הכריז וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, 'בְּתוֹכוֹ לא נאמר אלא בְּתוֹכָם, בתוך כל אחד ואחד'. וכיצד 'בלבבי משכן אבנה'? ע"י ניקיון רוחני, ואף גשמי, דיבור מטוהר, כבוד לה' וכבוד לכל אדם, להיות טובי עין ולב והגונים.

תלמיד מזהה היחס וההערכה שהוריו חשים כלפי מחנכיו. הוא אף שומע כי ממהרים לשוב במוצ"ש לביתם כי 'מחר יש לימודים'. הוא חש אכפתיות של הוריו כלפי מחברותיו ומערכתו. הוא רואה שמחה בעיניהם כשהוא משמיע דבר חכמה. כל אלה, ועוד, מעוררים בו מוטיבציה ללימודים. הוא מזהה את הרצינות שלהם לחינוכו שלו.

וכאשר הורים משתדלים, יבוא 'השותף השלישי' וישלים אף הוא חלקו, ויראו סייעתא דשמיא. בפרשתנו, הקב"ה מלמד את משה מעשה המנורה. מתאר צורתה ואופן עשייתה, ואף מראהו דמותה מאש. בסוף אמר לו להטיל לאש ככר זהב והמנורה נעשית מאליה. מדוע, אפוא, הראהו הקב"ה וְלִמְּדוֹ? למה לא אמר מתחילה שהיא תֵּעָשֶׂה מאליה? כתב רבינו השפת אמת כי הסייעתא דשמיא באה רק לאחר שמנסים ומשתדלים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- פרשת בא

איש מהיר במלאכתו

רגילים להתבדח כי בימי קדם עשו את כל העבודה. עמלו וטרחו קשות בכל תחומי החיים, חרשו וזרעו, קצרו, לשו ואפו, בכדי לטעום פת לחם (ודילגנו על יותר ממחצית 'סידורא דפת'…). כיבסו ביד. כרתו עצים להסקה ובישול. טחנו. ליקטו. חלבו וגיבנו, נסעו באיטיות על גבי בעלי חיים. שאבו מים ונשאו דליים במוטות. חצבו אבני בנין ביגיעת כפיים, תפרו בגדים בעצמם מבד שארגו, סרגו וצבעו לבד. והיום? הכל מהיר וחשמלי. רוכשים מוכן במזומן. הזמנה טלפונית. משלוחים. הכל 'אינסטנט'. תחבורה ומיחשוב. וראו זה פלא, למרות הקידמה, ולמרות שיש מי ש'עושה את העבודה', אין לנו זמן! ככל ש'מתקדמים' כך 'מפגרים' בזמן.

נראה כי עם התקדמות הטכנולוגיה, האנשים נסוגים. מאבדים האתגר שבעשייה, החריצות והעמידה בהספקים. המדד ההישגי והתעשייתי פגע בערכי האישיות. נִשְׁחַק אחד מיסודות האדם בכלל והיהדות בפרט, מידת הזריזות.

מַצּוֹת אוֹ מִצְווֹת?

לקראת צאתנו ממצרים, ברגעים מכוננים של 'עם ישראל', מצוה הקב"ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. 'רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת אלא את הַמִּצְוֹת, כדרך שאין מחמיצין את הַמַּצּוֹת כך אין מחמיצין את הַמִּצְוֹת, אלא, אם באה לידך עֲשֵׂה אותה מיד. הפסוק ממשיך וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. התורה מלמדת כי נשמור את הלימוד ממעשי הקב"ה ביציאת מצרים, שמיהר להוציאנו לפני שנשקע בשערי הטומאה רח"ל (עי' באוה"ח הק' כאן). לעתים חושב האדם "מה משנה אם אתפלל מנחה דקה לפני שקיעת החמה, או דקה לאחריה? מה 'עושים עסק' על רגע לפני או אחרי זמן צאת השבת? על כן הציווי להתבונן בהבדל בין חמץ לבין מצה, זה תלוי בדקה! נלמד ערכו של רגע בחיים! בתאונת דרכים, לדוגמא, 'רגע' הוא מה שמבדיל בין חיים למוות! וכמו בגשמיות כך גם בחיי רוחניות.

מהי זריזות?

על מלמד לטפח ולפתח מידת הזריזות. זריזות אינה מהירות בלבד, אלא הערכה נכונה של ריבוי המשימות שלפניו. הוא יודע שחשוב ללמד, וחשוב גם לחייך. הוא יודע שחשוב להתעניין אצל התלמיד על אחיו החולה רח"ל, וחשוב לעודד ילד שמתאמץ בלימודיו. חשוב לשמוח עם פלוני שחגג אמש אירוסי אחיו, וחשוב לקבל בברכה את אלמוני השב מימי מחלה. חשוב להיות בקשר עם המורה שמלמד אחה"צ, וחשוב לבדוק ממבחנים ולהחזירם בהקדם. חשוב לתמוך במתקשה, וחשוב לתכנן פעילויות ואירועים לכיתה. מתוך שהוא מעריך נכונה מהי העבודה שלפניו, חשיבות כל משימותיו הרבות, וברור לו שאת כל אלה, מחובתו להספיק, הוא נעשה זריז ויעיל, והכל יבוא על מקומו, ובשלום. כולנו מספיקים גם לנשום וגם לשתות, כי הללו חובה… כך יש עוד חובות.

זריזות משלבת הערכה, תכנון וביצוע יעיל.

הזריזות היא מטרה וערך בפני עצמה, ולא אמצעי בלבד. הקב"ה צוה לאכול קרבן פסח בחיפזון. ולמה למהר? הרי אכלו רק עד חצות, ועד הבוקר נאסר לצאת מהבית? בנ"י הזדרזו לתרום ולהקים משכן. משבחים את זריזות עושי המלאכה, ומעירים על הנשיאים שהתעצלו בתרומתם. ולמה למהר ולסיים הכל עד חנוכה? הרי אין מעמידים את המשכן עד א' בניסן! אלא, כמו שיש מצוה לאכול קר"פ, כמו הציווי וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. כך יש ביהדות ענין להיות זריז!

רב הדומה למלאך

עה"פ כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, דורש ר' יוחנן (מו"ק יז) אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. וכי היכן נמצא כאלה מלמדים? האם נדרשים כולנו ללמוד רק אצל גדולי ישראל, המועטים, ששתל ה' בחמלתו בכל דור ודור? ושמעתי על פי הרמח"ל (מסילות ישרים פ"ו) בביאור מידת הזריזות 'המלאכים נשתבחו במדה הטובה הזאת, שנא' …מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, ואומר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב' עכ"ל.  יִדָּמֶה הרב למלאך!

כאמור, אין 'זריזות' מהירות בלבד. ה'אורחות צדיקים' מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל. ומה היא הזריזות? וכתב (שער ט"ו) 'שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו…'. עבודה מתוכננת, חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.c

ניצול הזמן של הגריא"ל שטינמן זצ"ל- קראו סיפור באתר דרשו!