מחבר: racheli2

ילד שאל את גאון ישראל רבינו שלמה זלמן אויערבאך "רבי חנניה בן עקשיא מלמדנו כי הקב"ה זיכה את ישראל בריבוי תורה ומצוות. איני מבין! ריבוי המצוות מכביד, מחייב ולא מזכה, אילו רצה הקב"ה לְזַכּוֹתֵנוּ היה נותן מסכת אחת ומעט מצוות! מסכת אחת נלמד ונדע, ואת מעט המצוות נקיים בהצלחה. כך מְזַכִּים!".
ילד זה שאל את גדול הדור, ועוד ילדים רבים שואלים כך את הוריהם ומוריהם. [מותר להם לשאול! אוי לילד שחושש לשאול כי יגערו בו 'איך אתה מדבר!'. עלינו להשקיע ולספק להם מענים נכונים שמתקבלים על לבו!] אותי שאל פעם תלמיד, נער בר-מצוה: "הרב! למה כתוב בהזמנה שהגעתי "לנועם עול מצוות"? עול זה בכלל לא נעים!".
כדי שנוכל להסביר לילדינו את נעימות עול המצוות, חשוב שאנחנו בעצמנו נבין זאת… רק כך נצליח להנחיל.
בפרשתנו נלמד על "פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". במשנה פרה (פרק ב' מ"ג) מרחיבים חז"ל בגדרי ה'עול': כאשר בעה"ב "רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את הַמּוֹסֵרָה [מין חֶבֶל ורצועה], נתן טליתו עליה – פסולה". אבל "קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים – כשרה". ומה הבדל בין הרישא לסיפא? מסכמת המשנה "זה הכלל, כל שהוא לצורכה – כשרה. לצורך אחר – פסולה". כלומר, 'עול' שהוא להנאת הפרה – אינו נחשב עול!
עליתי פעם לרב חשוב, בשליחות חברי, לאסוף עבורו סכום של 33,000 דולר, שהופקדו אצל הרב. הרב מסר לי שקית, וחשבתי ללכת. עצר אותי "עליך לספור את הכסף". חשבתי שספירת כסף זה קל… היה לי קשה להתרכז בחדר הרב (באמצע דין תורה מרתק…), ספרתי והתבלבלתי שוב ושוב. המשימה היתה כבדה ומורכבת. במבט לאחור אני בטוח – אילו היה הכסף שלי הייתי סופר בְּכֵיף! היה קשה לספור כי הכסף לא היה שלי…
כמו בפרה אדומה, אם ה'עול' למענה ולהנאתה – אין זה 'עול' שפוסלה. לא משנה מה כובד העול ומה גודלו. אם בעל הבית יניח ל'עצמו', לצורכו, טישו על גב הפרה, נוצה קלילה, הפרה נפסלה. אך אם תולה על צווארה דלי כבד מלא מספוא ושעורים למאכלה, להנאתה, אין זה עול… כך בדיוק עול מצוות עבורנו. מה מרגישים…
כשנבין שהמצוות ניתנו למעננו, לקדש אותנו, לעדן אותנו, לקרב אותנו להקב"ה, לא נרגיש עול ומעמסה, אלא 'נועם'. מצוות אינם 'משימות', 'חובות' או 'דברים שעלי לעשות', אלא 'זכויות', 'הזדמנויות', וכלשון הזוה"ק 'תרי"ג עֵטִין', עצות, היאך להתקרב להקב"ה, איך לחבור אליו, מוֹסֵרָה, חבל שקושר אותנו, לטובתנו…
דלפון הלך מעיר לעיר, בערבו של יום מצא בבית-מדרש מקום לָלִין. נשכב על ספסל וחיפש משהו להניח תחת מראשותיו. גילה על הריצפה נוצה… בבוקר הכריז "כמה מִסְכֵּנִים העשירים! לא הצלחתי להירדם בגלל נוצה אחת שתחת ראשי. זה דקר והציק! בכריתו של עשיר יש המוני נוצות. איך הוא מצליח לישון?". העלוב לא הבין! נוצה אחת אכן דוקרת. ריבוי הנוצות משתלבות ומתרככות, ובלעדיהם אין העשירים נרדמים…!
"…רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל" לזכך את הנשמה, לנקות את הגוף, לצחצח את הנפש, "הִרְבָּה להם תורה ומצוות"! דווקא הריבוי 'עוטף' אותנו מכל עברי-חיינו, מרומם מעל הטבע, מֵצִיף אותנו מעל מבול עוה"ז… בחשיבה זו נעלמת הסתירה הפנימית בין 'נועם' לבין 'עול מצוות' איך עול הוא נועם? כי העול 'לצורכנו'!
כאשר רוכשים מכשיר חשמלי יקר עם פונקציות רבות ומורכבות, קוראים היטב 'הוראות השימוש', להשתמש נכון בכלי ולנצלו, וכמובן – לא לקלקלו. הקב"ה נתן לנו גוף יקר – מורכב מחומר ורוח. הפליא לעשות. כדי לעשות שימוש נכון ב'כלי' ולא לקלקלו, נצמדים לחוברת 'הוראת השימוש', והיא – תורה ומצוות. חיים טוב! לא כנועים להבלי העולם ולא משועבדים ל'עול' חיצוני. נזכור דברי רבי יהודה הלוי "עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי". ההכנעה לעול מלכות שמים משחררת מאשליות עוה"ז, מתענגים מחיים מאושרים. וזה: נועם – עול מצוות!
'לא ניתנו מצוות אלא לְצָרֵף בהן את הבריות' (מדרש רבה לך לך). אשרנו שזכינו לעול, נעימות צרופה זו!
טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מספר עסקנים מקומיים עלו לבית מרן הג"ר אהרן ליב שטיינמן זי"ע להיוועץ בענייני דמתא. האזין הרב, והשיב בעומק חכמתו "ידוע כי 'הקריאה מעוררת הזמן'. השבוע נקרא פר' קרח יש בימים אלה 'רגישות' לעניינים העלולים להיגרר למחלוקת. על כן בבואנו לדון בשאלתכם, ניזהר מאוד מאוד מנפילה למחלוקת…
מהי שורש המחלוקת? מה הביא את קרח לחלוק על משה ועל הקב"ה? רש"י פותח "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא', וממשיך כי קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. אך עדיין יש מקום לשאול, למה קרח חולק? למה אָשְׁרִיאֵל משבט אשר או אֶלִיגָד מבני גד לא התערמו? הרי שני אלה לא קיבלו שום משרה ומעמד! קרח זכה והיה מנושאי הארון היה, איש נכבד ועשיר, ולמה החזיק במחלוקת עד סופו המר?
בשבת קרח לומדים פרק ד' מפרקי אבות [לנוהגין לחזור על 'אבות' שוב ושוב לאורך הקיץ כולו, ולא בימי הספירה בלבד.] הפרק פותח בדברי בן זומא: איזהו חכם… איזהו גיבור…, לכאורה, ילד בן 12 שיעשה מבחן של כיתה א', יקבל צוין הגבוה ביותר. אדם 'בן שלושים לכוח' יתמודד ב'מושב-זקנים' בהרמת משקולות, יזכה בתואר 'אלוף הגבורה'. מה מתכוון בן זומא ללמדנו במשנתו?
איש אחד הִרְבָּה לבכות על מר גורלו. עובד קשה ולא מרוויח מספיק, מתאמץ ולא מוערך ע"י מנהליו, ביתו צפוף ורכבו מקרטע… ויהי היום, ובפתחו ניצב איש נכבד "שלום, האם אתה אדון כהן?". האיש רואה שתיקו של הלה מעוטר בְּסִמְלֵי 'מפעל הפיס' ומשיב בהתרגשות "כן אני כהן!". "מזל טוב! זכית במיליון שקל!" ומגיש לו צ'ק… איזו שמחה עצומה! חייו 'התהפכו' ברגע! ההוא שואל "היכן גרים משפ' לוי?". "קומה מעלי, ולמה אתה שואל?". האדון משיב "מר כהן, שימחתי אותך, וכעת אעלה למר לוי לבשרו כי זכה בשני מיליון שקל". שמחתו של כהן נמוגה ונפוגה. 'המיליון' שהחיו את רוחו לפני רגע נעשו כמו בלון הֶלְיוּם מתרוקן… מאוכזב… למה רק מיליון…
אומר בן זומא – איזהו חכם? איזהו עשיר? לא ביחס לאחרים! מבלי לְהִשְׁתַּוּוֹת ולהביט ימינה ושמאלה, מי חכם באמת? מי עשיר במהותו? מי מכובד בפני עצמו? מי גיבור בלתי מנוצח לעולם? אלה שיש בהם 'מידות תְּבוּנָתִיּוֹת' האמורות כאן! תכונות ערכיות אלו לא תתבטלנה אף כאשר השכנים יתחלפו, והתנאים ישתנו.
חז"ל מתבטאים על קרח 'עינו הטעתו', ופירשו צדיקים כי במקום להביט אל תוך עצמו היה מביט לעבר אחרים… במקום לחשוב "אַשְׁרַי שהנני מכבדי שבט לוי, נושא הארון, קרוב משפחה למשה ואהרן, אב לבנים טובים, פיקח ועשיר מופלג" [קרח מצא חלק מאוצרות יוסף הצדיק], חשב "למה לאחרים יש יותר? למה להם…?".
מסופר על חכם שהתקרב לגיל 'זקנה'. שאלוהו תלמידיו "רוצים לכבדך במתנה, מה לקנות לך?". השיב להם החכם "ברוך השם, מה שאני צריך – יש לי, ומה שאין לי – אינני צריך". לא רק חכם היה, אלא גם עשיר!
חז"ל קבעו שעל נעילת נעלים מברכים "שעשה לי כל צרכי". ומה 'כל צרכי' שייך לנעליים? כשאכנס לקנות נעליים אבקש נעל במידה 43. אם יציע לי המוכר "הנה מס' 45 באותו מחיר!". אני לא צריך 45! אני צריך לפי מידתי. נעלי הם 'לי כל צרכי'! הקב"ה מעניך בדיוק לפי צָרְכִּי, אני צריך 'נעל 43', לא גדולה ולא קטנה.
המחלוקת באה מתחושת "למה הוא: חכם ממני, עשיר ממני, מכובד ממני… המילה 'יותר ממני' היא שורש המחלקות. הישר מבט עינך אל עבר עצמך, תהיה 'אתה', אל תמדוד את חכמתך ועושרך ביחס לאחרים. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" – מן העולם שלך, מֵהַמַּתְאִים לך, ממה שאתה צריך.
משה רבינו מגיב מול קרח 'שלא כדרכו', ומבקש מהקב"ה להעניש את קרח. ומדוע אינו מתפלל שיביא לקץ למחלוקת? כתב רבינו בחיי (כד הקמח 'קנאה') "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם". נחנך ילדינו ל'עין טובה', מבט אמיתי על החיים, נמחיש בעצמנו, וכך יבינו 'כל צרכם'…
זמני תשובה ממשמשים ובאים…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עומדים אנו בימי ספירת העומר, ימים שהתייחדו להכשיר ולתקן נפשותינו לקראת 'העת הנכסף', מתן תורה. זוכים לקרוא השבוע פרשה מופלאה, אמנם קצרה במנין פסוקיה, אך 'רוב גופי תורה תלוין בה'. בכדי להכיל את היקפי ושלל יסודות פרשת 'קדושים תהיו' ציווה הקב"ה למשה 'דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', יקהיל ויאסוף את כלל ישראל. 'פרשה זו נאמרה בהקהל' – שהרי רק באחדות אמיתית זוכים לקנות 'גופי תורה'.
הפרשה מלמדת איך למנוע מ'גופי אדם' החומריים לחסום קבלת 'גופי תורה'. איך להעצים חלק הנפש, הרוח והנשמה, להתעלות מעל הַטְּבָעִים היצריים, הנגיעות האישיות, מחשבות הפיגול המסיתות לפגיעות בין איש לאחיו ו'התחשבנויות' בין אדם לחברו. בצאתנו לקראת הר סיני נשאיר מאחורינו כל אלה בשטחי המדבר…
עם בוא האביב התעוררו היתושים. רגילים לשמוע 'התעוררתי בלילה מזמזום ליד האוזן, מלאתי עקיצות, משום-מה היתושים נמשכים אלי…'. אכן, זו אחת הטרדות הבלתי נעימות! ויש אנשים ששינתם נודדת כי הם מלאים עקיצות נפשיות. כל היום נעלבים ונפגעים, נעקצים וסובלים. האם זה 'גזירת הכתוב'? להלן תובנה חשובה, מעשה שהיה ב'חכם אחד' שליט"א, אותה נפנים לקרבנו – ונזכה להעביר לילדינו ותלמידינו.
'חכם אחד' הלך בעיר עם שנים מתלמידיו. וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר – בדברי תורה, כנאמר באליהו הנביא ואלישע תלמידו. והנה נשמעות קריאות גנאי ובוז. מילים רעות ומעליבות מושלכות לעברם. החכם מתעלם וממשיך בדיבוריו התורניים. התלמידים רתחו! כבר לא שמעו דברי רבם, ורק חשבו היאך להגיב. אך רבם מתעלם לחלוטין! שאלו תלמידיו "ילמדנו רבינו! וכי אין המילים פוגעות? איך אתה רגוע ושליו?". הסביר ולימד "כשאדם מושיט ידו ומעניק לך פרי, ואתה בוחר לא לקחת את הפרי ממנו, הריהו נותר בידי הנותן. כך, כשאדם מטיח בך קללות והשפלות, דברים מכוערים, ואתה בוחר לא לקבלם, הם נשארים בידי הנותן! למה לי לקבל את הזוהמה שלהם? החלטתי להשאירם אצלם! כך, הבעיה אינה שלי – אלא נשארת להיות שלהם!
בפרשה נלמד: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ… איך מגיעים לזה? איך משאירים את הלב נקי משנאה, מפגיעות והעלבות? מחליטים 'לא להיעקץ'! הלוואי ונוכל לומר ליתושים 'איני מקבל אתכם'. למילים רעות כן אומרים כך! מחליטים לא להיפגע. בפעמים הראשונות זה קשה מאד, אך מתרגלים! תשאיר את הזוהמה בידי המטיח בך!
מלמד ביקש להמחיש לתלמידיו את חשיבות המחילה וניקוי הלב. אמר שמחר יביא כל אחד לכיתה תפוחי אדמה – כמספר ה'שונאים' שיש להם. רובם הביאו אחד ושנים. היו שהביאו ארבעה ואף חמשה. אמר המלמד שיכתבו על תפוחי האדמה שמות שונאיהם ויכניסו לשקית. "עליכם לשאת את השקית אתכם לכל מקום…". "עד מתי?" "נראה!". לא קל להחזיק שקית עם תפו"א ולשאתו לכל מקום, בפרט לאלה שהביאו ארבעה וחמשה תפו"א… כעבור מספר ימים החלו תפוחי האדמה להרקיב, השקיות החלו להבאיש… ריח רע מלווה את הילדים… שואלים הם את המלמד עד מתי ישאו ויסבלו את השקית הטורדנית? הסביר המלמד "אדם הנושא בליבו שנאה ומחשבת נָקָם מפתח בליבו סירחון! ומי סובל? הוא בעצמו, שהרי הריח מתלווה אליו! ניתן להחליט לא לסבול עוד! הבה נשליך מעמנו שקיות השנאה, נתנתק מריח הבאושים, ונחיה חיים נעימים! ובוודאי שמתם לב, הכי כיף היה השבוע לילד שלא הביא שום תפו"א – כי אמר שאין לו שום שונא ושנאה!".
נזכור את הכלל בחז"ל "הכל לפי המבייש והמתבייש". האשמה לא רק בו, בפוגע, שהוא בייש אתך, אלא גם בך, שבחרת 'להתבייש'. נזכור דברי החכם, המעליב אותך מושיט לך כיעור ורוע. הוא מבקש להעבירו אליך. אל תיקח – תשאיר את הרוע ואת הכיעור אצלו! שהוא יִשָּׂא פרי באושיו, שהוא יסבול מתיסכולו. למה לך לסבול ולהצטער בגלל הכיעור הרגשי שלו? תחליט שאינך כתובת ליתושים טורדניים אלה, ולא תיעקץ מהם!
נתקדם לקראת 'קבלת התורה', נתקן נפשותינו מכל סיג ופגם. הנפש שלנו. להיטהר ולהתקדש.
בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'