מיוחדת היא פרשתנו שפותחת בקריאה “אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן – וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם”. רש”י הק’ מביא חז”ל שדורשים כפל הלשון אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ “להזהיר גדולים על קטנים”, שהגדולים מצווים לחנך לזה את הקטנים.
התורה לא באה בציווי בלבד, אלא אף מלמדת איך להנחיל כראוי את חוקיה לצעירים, לקטנים. במה מדובר כאן? מִצְוֹת הכהונה. ‘פרח כהונה’ ישמע מאביו כי אסור לו לִטָּמֵא, יחשוב הילד בליבו “הרי בקיץ נוסעים בחורי ישיבות למקומות הקדושים וקברי צדיקים. מה איתי? לא אזכה להשתטח על ציון האור החיים הק’ ולהיכנס לאולמות מערת המכפלה? לא אוכל להשביע נפשי הַשּׁוֹקֵקָה בתפילה בליז’ענסק, אומן וקרעסטיר?
לא כהנים צעירים בלבד עלולים להסתבך בהרהורים אלה, אלא אף ילדים מכלל שבטי ישראל “בהיותי בחור בן-תורה, הרי אפסיד צפייה במשחקי ספורט… כנער חסידי לא אשתתף בנשואי חבריי, לרקד ולקפץ כתלמידי ישיבות כלליות… לָמָּה אֶגָּרַע? למה כ’חרדי’, הצבעים היחידים בְּמֶלְתַּחְתִּי (כולל גרביים) הם רק ‘שחור ולבן’ “?
שאלות כבדות הדורשות התייחסות! אין להתעלם ממחשבותיהם, יש לפתוח את הנושא. הנה ‘מעשה שהיה’:
מלמד מתאמץ ומסביר את הקטע הגמרא שוב ושוב. התלמידים עייפים, חם בכיתה, החומר ‘יבש’, ההקשבה מהם והלאה. אימת ה’בוחן’ מרחפת על המלמד. אף גרונו ניחר (אילו היה ‘מרטיב’ את החומר, היה מֵקֵל על גרונו…) הוא מרים קול, אך מעניין, ככל שמגביה קולו – מקשיבים פחות… הוא מביט בשעון ורואה כי כלתה אליו הרעה ונותרו רק 20 דקות… אוי לו אם לא יהיו מוכנים למבחן… הוא שולף איום! “אם לא תקשיבו – בתום השיעור תיאלצו לעלות לראש הגבעה!” תוך שמצביע לכיוון הגבעה הסמוכה לת”ת, נבעה נישאת, ומאתים מדרגות ויותר נוסקות לשם. “אכריח אתכם גם לשאת על גבכם את הילקוטים הכבדים, כמשא לראש ההר! תאמינו לי, תלמידים, שקל ונוח יותר להקשיב עכשיו מאשר לסבול את החום, והמדרגות שלא נגמרות…”.
וכרגיל, איומים לא באמת עוזרים ומסכן מי שנאלץ להשתמש בהם… בתום השיעור המאוד-לא-מוצלח נדרשו כולם לשאת את ילקוטיהם הכבדים ויצאו לעבר הגבעה. שורכים רגליהם בכבדות ‘אוי, הַרֶבֶּ’ה, אני מתעלף’, המלמד מזדהה עמהם… ‘מתי מגיעים’ שואלים באנחה. נדמה שהוסיפו עוד מדרגות… סוף סוף הגיעו למעלה.
ולפתע, שומעים קול צהלה ורינה! ילדי הכיתה המקבילה אצים רצים, מזנקים ומדלגים במעלות הגבעה, ששים ושמחים! נפגשים בראש הגבעה. ילדי הכיתה הראשונה מוטלים ארצה כערבות חבוטות, וילדי הכיתה המקבילה משתעשעים להנאתם! המלמד הסחוט שאל את עמיתו “מאי האי? איך תלמידיך כל-כך בכושר?”.
מסביר הלה כמוני כמוך, אוחזים בקטע הקשה בגמרא. חשבתי איך לעורר קשב וריכוז. הכרזתי ‘על הקשבה טובה תזכו בפרס! נעשה ‘ריצת תחרות’ לראש הגבעה! כדי שיהיה מאתגר – נלבש גם ילקוטים!’. תיכף התחילו לזרז אלה את אלה להקשבה! השיעור היה מדהים! הבינו בפעם-וחצי! הבטחתי וקיימתי, ואנו כאן!”.
התורה מלמדת כי את דיני הכהונה, שכולל הגבלות ואיסורים, עוטפים במעטפת של שכר וכדאיות! קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם… כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו… וְקִדַּשְׁתּוֹ… קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ… כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו… הכהנים זכו! מחצינים את הזכות העצומה שנפלה בחלקם! כך בכל ענייני החינוך. ‘להזהיר גדולים על קטנים’ כמו במצוות הכהונה. אשרי מי שגדל בתורה! אשריכם תלמידי חכמים! זכינו וה’ בחר בנו, ולכן ‘מצוינים’ אנו בהופעתנו, בדיבורינו ובכל מעשינו. ‘כל ישראל בני מלכים הם’! כשההורים מאמינים בזה – ילדיהם ויאמינו!
אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ, אמירה בדיבור ואמירה בלתי מילולית. בוודאי שלא ניתן ללמד בלי אומר ובלי דברים. אך עיקר החינוך הוא בדממה. בהמחשה. בדוגמא אישית. ילד נוחל אהבת התורה, עבודת התפילה וקיום הַמִּצְוֹת, מראיית הנהגת אביו ורבותיו. ילד ששומע מנגינת שירת התורה – אינו זקוק לשמוע מוסר על חובת הלימוד… צדיקי אמת דרשו, ילד שחש כי הקב”ה הוא ‘אֱלֹקֵי אָבִי‘ – ימשיך ויכריז ‘וַאֲרֹמְמֶנְהוּ’, ברוממות ובשמחה!
בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
