כלבו הנאמן של הַצַּיָּד הזדקן. לקראת שחרורו תפר הַצַּיָּד ‘כסות’ מפרוות של חיות. חיות היער רואות ‘בעל חיים מעניין’ ומביטים בו בסקרנות. שאלוהו בהידור: ‘מיהו כבודו?’. ‘סבי היה מוה”ר אריה לייב!’. ‘מרשים! אך מי אתה?’. ‘מצאצאי ר’ דּויֹב בער!’. ‘ואתה?’, ‘אבי – הלוא הוא הרב זאב וולף’. ‘נוּ, דַּי עם הייחוס, מי אתה?’. ‘אני…. אני כלב….’.
דורנו מתאפיין בחיצוניות בוהקת, פרסום ורעש, תארי ייחוס מרוקנים ומעמדות חלולות. חובה עלינו לשוחח עם ילדינו ותלמידינו על פנימיות, על ערכים וכוונת הלב. מסופר כי רבינו ה’חידושי הרי”ם’ שח באזני נכדו: “השטן מביט בבית-המדרש, ורואה שיש ב”ה רבי וחסידים, גבאים ושמשים, שולחנות וספסלים, ספרי קודש ותשמישי קדושה, הַכֹּל בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. מתגנב לו השטן בחשאי, חוטף משם את ‘הנקודה הפנימית’ ומניח את כל השאר. והנה, ‘הגלגל ממשיך להתגלגל’, ביהמ”ד ורבי ממשיכים, אך ללא נקודה פנימית!”. רבינו המשיך בקול רם: “יושיענו השם, יש למנוע זאת!”.
זוכים שוב להתחיל ספר ‘תורת כהנים’ העוסק בקרבנות ועבודת המקדש. הבה נפנים את המסופר במדרש (ויק”ר ג ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: ‘אל יקריב אדם היום חוץ ממני’. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן ‘הקרב את אלו’. אמר לו ‘המלך צִוַּנִי ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום’. אמר לו ‘אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס משנים; אם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי! נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול: ‘לא כך צויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום?’. אמר לו ‘אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי ‘הקרב לי את אלו’, אמרתי לו ‘המלך צִוַּנִי ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום’, אמר ‘ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אין אתה מקריב, אתה חותך את פרנסתי’, לא היה לי להקריבן’?! אמר לו ‘יפה עשית, כל מה שעשית’.
לא הכמות ולא המוחצנות מקרבים אותנו להקב”ה, לא הזרקורים והגרנדיוזה – כי אם כוונת הלב וההכנעה לה’, כפי שדרשו חז”ל בפרשתנו כי דווקא אצל מנחת עני נא’ ונפש כי תקריב, מעט הסולת שמביא העני. נוצות קרבנו הם שעולים לריח ניחות, ‘אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים’ (מנחות ק”י). שני תורים קדמו לאלף עולות!
בהפטרת ‘שבת זכור’ קורא שמואל הנביא באזני שאול המלך: ‘הַחֵפֶץ לה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים – כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’! הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב! לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים’! קרבן הינו רק הסמן החומרי אִתּוֹ באים לבית לה’, אך ההתקרבות היא בנפש!
זוכרים את סבתא? הזקנה ה’פשוטה’, ללא כחל ושרק, ביתה דל ולבושה ‘מיושן’, אך מי ידמה ומי ישווה לתפילותיה, לתהלים שאמרה מילה במילה, בסידור ישן ללא כריכת עור אומנותית עבודת-יד… בביתה חשו ‘ריח של שבת וחג’, ללא ח”י תבשילים, לא מנות שף מעוצבים בכלי שרת. שבת אותנטית, נשמה, יידישקייט בטוהרו… נשאל ל’צעירים’ למה כה מרעישים בפורים ובחתונות. ישיבו: ‘שמחה’! וכי רעש משמח? אדרבה! איה השמחה שֶׁחָוִינוּ בעבר, בלי מגברי-קול ומכונות עשן. שמחת מצוה ורוממות רוח. לא רעש מֶטַאלִי ולא ‘משקה אנרגיה’ מביאים שמחה! וכי לגויי הארצות נדמינו שמחפשים שמחה באלה? הרי הם אינם מוצאים שמחה! נַרְגִּילָה? אַל-תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּיל כָּעַמִּים!
בימי הפורים ננסה להשיג לאורה ושמחה אמיתיות! רבינו ה’שפת אמת’ מדייק בלשון חז”ל ‘משנכנס אדר מרבים בשמחה’, לא ‘מִשֶּׁבָּא’ או ‘מִשֶּׁמַּגִּיעַ’, כי ריבוי השמחה בא כשנכנס ללב, לפנימיות אדם. מתבוננים בניסי אדר וגדולת ה’, וכך מתמלאים שמחה. אדרבא, מזהיר ה’שפת אמת’, עיסוק גשמי ושקיעה בחומריות מגרשים את השמחה מהלב!
בדור מבולבל זה, נשתדל לשמר את ה’נקודה פנימית’ שהשטן זומם לגנוב. ב”ה בתי כנסיות וישיבות בנויים לתפארה, תשמישי קדושה וספרים מהודרים ומאובזרים, תארי ומלבושי כבוד… גם פורים נחוג ברוב הדר, יינות ומעושנים כיד המלך, אל לנו לאבד את ‘הנקודה הפנימית’ של הפורים, קרבת אלוקים, איש לרעהו, תפילה וקבלת התורה מאהבה…
השטן פועל בדמות עיתונאים שמעצימים את הטפל והחיצוני: איזה קולפיק חבש הרב, מה גובה הבמה בחתונה, כמה גובה נזרק השטריימל, כמה אלפים עמדו על ה’פארענצ’עס’. למה אינם מצטטים ‘דבר תורה’ ששמעו, משהו רוחני…? “שיא עולמי: קוגל במשקל 120 ק”ג…” וכי זו דרך הבעש”ט? השטן הופך ‘קברי צדיקים’ ל’קברות התאוה’, את פורים ליום הוללות, ואת צדיקי האמת שנותרו – למיושנים, משעממים וחיוורים… שטן שטן! אל תגנוב הנקודה הפנימית!
נזכה לשמחת פורים אמיתית, ובלבד שנכוון לבנו לשמים. ‘תשועת היית לנצח ותקוותם בכל דור דור’!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
