נכנסנו בס”ד לחודש תמוז. המחשבות משוטטות לשנה הבאה. איפה נעבוד. איפה נלמד. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ…
מטבע הדברים ישנם מעברים. תלמיד שהתחיל בת”ת ובישיבה, ישנם מצבים שיהיה עליו להחליף מסגרת ולא להשלים שנותיו במקום בו התחיל. אין בכך פגם. זה עשוי להביא תועלת וצמיחה. תלוי איך זה נעשה. בעצם המעבר אין נזק, כמו בתחושות שמלוות את המעשה. תלמיד שמרגיש שסילקו אותו, העיפו אותו, חש כישלון ומשבר, ומבחי’ נפשית עלול להיגרר ל’שטויות’ כדי לחזק ולפצות את רוחו הפגועה. שמעתי מגדול אחד שליט”א שכאשר משגיח ‘מוציא’ בחור – ניתן למדוד את רמת יראת השמים שלו, של המשגיח.
לא ‘מסלקים’ – אלא ‘מעבירים’. מקיימים שיחות מכובדות עם הנער והוריו על הסיבות שהביאו להחלטה, ודואגים למסגרת חלופית שתטיב אתו. את התהליך כולו מלווים באמפתיה ורגישות, ‘כבוד האדם’ נשמר.
במדרש לפרשתנו נאמר דבר נורא: כשירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם ושאלו ‘היכן אהרן?’, אמרו להם ‘מת’. אמרו, ‘היאך מלאך-המות יכול לפגוע בו? הרי אהרן עמד ועצרו, שנא’ וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים. אם אתם מביאין אותו – מוטב, ואם לאו נסקול אתכם!’. עמד משה בתפלה, ואמר ‘רבש”ע! הוציאנו מן החשד!’ מיד פתח הקב”ה את המערה והראהו להם שנא’ וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן.
הקשו המפרשים, וכי מה ראה העם בפתיחת המערה שהוריד החשד מעל משה ואלעזר? כתב רבינו אליהו הכהן מאיזמיר (ה’שבט מוסר’) בספרו ‘חוט של חסד’, שההורג אדם אינו מתעסק לקוברו בנכבדות, אלא משליכו באחד הבורות. כשראה העם את קבורתו המכובדת, אהרן מוטל על מיטה מוצעת כדרך המלכים, תכריכיו נאים ושכיבתו מסודרת, האמינו כי לקח אותו האלוקים, ומשה ואלעזר לא פשטו ידיהם בו ח”ו.
כן הדבר בהעברת תלמיד. כשאתה מחליט כי חובה להעבירו ממוסדך, מן השמים בוחנים את מעשיך, והם מעידים על טוהר ליבך. חלילה לנו מלתת לנער תחושה שהוא נכשל, מסולק ובעייתי. השמר לך מלזרוק אבן אחר הנופל. נפשו מטוטלת, ויש לנהוג בו ברגישות. זה ענין של חיים ומות! חיוך מחיה וגערה ממיתה!
‘וכי נחש ממית או נחש מחיה’? המשנה מלמדנו כי ההצלה תלויה בכוונת הלב. בפרשתנו תולה משה רבינו נחש-נחשת בראש הנס, עמוד רם ונישא, ועד ימינו זה סמל עולמי של שרותי בריאות. נכוון כלפי מעלה! נשעבד את לבנו לאבינו שבשמים. פעולה יכולה להיות קטלנית, או להיות מחייה. היעקר היא כוונת הלב.
אגב דברי ר”א הכהן (מחכמי טורקיה לפני 300 שנה) שהובאו, נביא מה שכותב על עצמו: פעם אחת קיים ‘הכון לקראת אלוקיך ישראל’ לפני תפילה. חיפש את אבנטו, וראהו מושלך ארצה. הרים את האבנט וחגר עצמו בו. עמד בתפילה כהרגלו, באימה ובריאה, ולאחריה התיר אבנטו. או אז ראה כי לא באבנט נחגר כי אם בנחש! בסוף התפילה נשמט הנחש ארצה והסתלק בפיתולים מהירים… לזכר המאורע קרא לאחד מספריו הרבים ‘אזור אליהו’! צדיקים התבטאו כי צדקת הרב גדולה מעצם הנס. ברור לנו כי אין לבעלי חיים שליטה על צדיקים. הגדולה היא שהרב לא הרגיש במה חוגר! לא הבדיל בין אבנט-בד לבין נחש, מרוכז היה בהכנה לתפילה!
לא ה’נחש’ הוא הממית. תולים את קשיי הדור בנחשים הארסיים: צפעי צפייה, ושפיפונים טלפוניים. נדע כי הרעות האלה אינם ‘סיבה’ להתדרדרות, אלא ‘אמצעי’ מהיר וזמין ל”ע. הסיבה למשבר רוחני היא כאשר חשים קשיים בדרך, כישלון, עוינות וניכור. ‘נכוון לבנו’ להטיב, להכיל ולקרב. “כשטוב – לא רוצים לעזוב”.
הורה מרן הרב שטינמן לאיש חינוך בכיר “לפני דחיית תלמיד או העברתו – עצום עיניך וחושב על בנך…”.
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
