בכל בית דובר אנגלית ישנו מצרך חובה על דלת המקרר, 'לוח השוואת מידות ומשקלים'. ספרי הבישול האמריקאים משתמשים בפאונד וחלקיו, בעוד האנגלים מדברים על הגרמים. בארה"ב מודדים באינצ'ים ובאנגליה בס"מ, חייבים לוח מתאם, כמה זה 100 גרם בצק ועד איפה צריכים להגיע 2 אינצ' מים שבסיר…
מי יתן והיה לנו לוח כזה לתאם את המידות שלנו עם מידות העולם הרוחני, בו הדברים אינם נמדדים לא באורך לא בזמן לא במחיר ולא ברושם… הכל רוחני.
היה מקום אחד בעולם בו התחברו יחד מידות העולם הגשמי עם מידות העולם העליון, מרכז הקדושה העולמי, קודש הקדשים. ארון הברית, מקום השראת השכינה, נעשה מחפצים גשמיים – זהב ועץ, במידות גשמיות – אמות וטפחים. ואולם, משנכנס לקודש הקדשים הוא לא תפס מקום! קודש הקדשים בבית המקדש היה רחב עשרים אמות, שני הכרובים פרשו כנפיים ברוחב עשרים אמה, והארון עמד ביניהם, איפה ? מסבירה הגמרא: 'אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה'. כשנכנס הארון הממשי והנתפס אל קודש הקדשים, הוא הפך לממדים רוחניים בהם לא תופסות מידות העולם הזה.
מאיפה נוצר ארון קדוש כזה, מה חומר הגלם שהצליח להתעלות לעולם הבא בתוך עולמנו השפל?
אמרו רבותינו: לבצלאל בן אורי בונה המשכן היתה רוח הקודש. אנו מבינים למה הוא היה צריך להיות צורף זהב חרש כסף ואומן עץ, אבל לשם מה זקוק אחראי הבניה להיות בעל רוח הקודש ?
הנצי"ב מוולאז'ין, החידושי הרי"ם ועוד הרבה מגדולי ישראל פירשו זאת בסגנון אחד: מי שבנה את המשכן היה חייב להצטייד ברוח הקודש!
המשכן נבנה מתרומות, כל מיני תרומות… היו שהתאמצו, חסכו פרוטה לפרוטה ובאו בלב שלם לתת מתנה לשם שמים. איתם בתור עמדו יהודים שנתנו רק כדי לצאת ידי חובה, שלא ילעגו עליהם בסביבה. מאחוריהם עמד בעל גאוה אחד מנפנף בעגיל זהב להראות ולהיראות, אני תורם!
בלתי אפשרי! לא שייך לשים את התרומות של כולם באותו סל. בצלאל ברוח קדשו ידע לשייך כל מתנה למקומה. תרומה שניתנה מתוך גסות וגאוה שימשה לעשיית כלי שבא לשימוש רק לעיתים רחוקות. התרומה שהגיעה מלחץ חברתי, עברה לעשיית קלעי החצר. זהב שניתן בלב שלם ציפה את הקרשים. זהב שהגיע תוך התעלות ורוממות, תרומה נקיה ומיוחדת זכה להפוך למנורה ולמזבח. נשאלת השאלה, איזה זהב שימש לעשיית ארון הברית שנכנס לקודש הקדשים, איזו תרומה מרוממת יכלה ליצור אותו?
למדונו רבותינו ש'חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. פירשו צדיקי הדורות 'מעלה' עליו הכתוב – יותר מאילו עשה את המצוה ממש. וכיצד? העושה את המצוה עלול לערב בה מחשבות זרות, הוא עלול ליפול בפח הגאוה ושאר מעללי היצר. לעומת זאת, המצוה אותה הוא רק חישב לעשות נשארת נקיה ושלמה. המחשבה הטובה מצטרפת למעשה, ואילו מחשבות פיגול אינם מתלוות אליה, זהו השיא שיכול להגיע יהודי בקיום מצוה.
מהזהב הזה עשה בצלאל את הארון. יהודים שרצו בכל מאודם להשתתף בתרומה לבניית המשכן אבל אין ידם משגת. מאותו רצון מיוחד ונקי, שהעלה עליהם הכתוב כאילו תרמו בפועל, מהזהב של עולם המחשבה והרצון שלא ניתן בפועל אף פעם, מזהב זה עשה בצלאל את הארון.
ארון כזה, מזהב כזה, אינו תופס מקום כלל, זהב של רצון אינו ממלא חלל גשמי בעולמנו, רק בעולם הרוחני הנעלה של קודש הקדשים יכל להראות ארון כזה כשהוא כולו מופשט מתפיסת עולם והעלמתו 'מקום ארון אינו מן המידה'.
תרומת המשכן נאספה פעמיים, צריכים לבנות משכן מזהב כסף נחושת, ובשביל זה צריך לבקש מכל אחד שיביא מה שהוא יכול. אבל הנדבה העיקרית הקיימת לדורות היא נדבת מחצית השקל. התרומה הקבועה והקטנה אותה נותן כל יהודי בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.
כאן ההבדל הוא ברצון, במחשבה, בכוונה. וכאן המקום שלנו בשנה זו ממש כשאנו מגיעים לשבת שקלים.
היו דורות שזכו לתת את התרומה בפועל, עם ישראל כולו קיבל את הזכות והחובה פעם אחת בשנה לגלות את כח הנתינה שלו להקב"ה, ממנה נבנה המשכן, ממנה קרבו הקרבנות. אמנם אף כשחרב המקדש ואיננו יכולים לתת, לרצות אנו יכולים, 'אין דבר העומד בפני הרצון', ולרצון הזה מחכה ומצפה אבינו שבשמים הבוחן כליות ולב. וכשתוגדש הסאה במחשבות טובות ורצונות טהורים יצרף הקב"ה מחשבה טובה למעשה, ויאפשר לנו לתת לו בפועל את התרומה, 'ושקל אשא בבית נכון ונישא'.
