שיעור ברדיפת שלום – לפרשת פנחס
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר מעשה שראה בילדותו. משמשו של האדמו"ר מזוויהל, החסיד רבי אליהו ראטה זצ"ל, קיבל על עצמו, להשכין שלום בין אדם לחברו. הוא היה שותף פעיל בפיוס מריבות וסכסוכי שכנים. פעם אחת הגיעה לאוזניו השמועה שבאחד הבתים פרצה מריבה קשה בין שכנים אודות צינור ביוב שעבר בין שתי הדירות. המחלוקת היתה על מי מוטלת האחריות והתשלום לתיקון הצינור שנסתם. הוויכוח הסוער הפך מהר מאוד למריבה קולנית, ובינתיים הצינור נשאר סתום והריח הרע התפשט למרחקים.
מה עשה רבי אליהו? קם באמצע הלילה, כשהרחובות היו שקטים מאדם, טיפס אל הצינור והתחיל לתקן אותו בעצמו כמו שרברב. הוא פתח את הסתימה, ניקה את הצינור ביסודיות, למרות הלכלוך והריח הקשה. רבי אליהו רצה לעשות את המעשה הזה בשקט ובסתר, אבל הדבר לא הצליח לו לגמרי. אחד השכנים, שהתעורר מוקדם, נדהם לראות את הדמות המוכרת עומדת על שלבי הסולם ומנקה את הצינור. "מה הרב עושה שם"? קרא אליו בפליאה.
"אני עושה בדיוק את מה שעשה כהן גדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים", ענה לו רבי אליהו בפשטות. השכן הופתע מאוד מההשוואה וביקש הסבר. הסביר לו רבי אליהו: "הכהן הגדול, בעבודתו ביום הכיפורים, עשה בדיוק את מה שהקב"ה ביקש ממנו באותה שעה. גם אני, כאן על הסולם, מנקה את הצינור ועושה בדיוק את מה שמבקש ממני כעת הקב"ה, כדי להשכין שלום"…
מהותה של קנאות אמיתית
מי הם אלו ששייכים למחנה 'רודפי השלום'? התשובה לכך פשוטה: כל מי שרוצה בשלום ועושה ככל יכולתו, כדי לקדמו. פרשתנו נפתחת בהבטחת שכר נצחית שנתן הקב"ה לפנחס: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, יב-יג). נשאלת השאלה: מדוע דווקא פנחס, במעשה הקנאות הסוער שלו, זכה לברית השלום? האם קנאות כזו, שאין בה פשרות, אינה הפוכה לגמרי משאיפת השלום והשקט?
על מעשה קנאותו של פנחס, שמופיע בסוף הפרשה הקודמת, קבעו חז"ל יסוד חשוב: "הלכה ואין מורין כן". שאל על כך המגיד הירושלמי, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל: מדוע קבעו חז"ל שאין להורות לאחרים לנהוג כמו פנחס? והרי מדובר במצווה גדולה שהצילה את כל עם ישראל מכליה וכיפרה עליהם?
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן מהי 'קנאות' אמיתית. קנאות אינה סתם מעשה ידים אלים, זריקת אבנים או צעקות ברחוב. השורש של הקנאות נמצא עמוק בלב. רק כאשר הלב טהור ונקי לחלוטין, ומקנא באמת רק לכבוד ה', ללא שום נגיעה אישית או כעס עצמי, רק אז האדם יכול לפעול כפי שפעל פנחס. וכאן טמון הסוד: קנאות אינה יכולה לבוא מתוך הוראה חיצונית או פסק הלכה יבש. רק הקב"ה, שמכיר את עמקי לב האדם, יודע מה באמת מתחולל בלב באותם רגעים. והואיל ולא ניתן לדעת מה קורה בליבו של הזולת, האם הוא פועל מתוך כוונה טהורה או מתוך דחפים אישיים, לא ניתן להורות לאדם לפעול כך. לכן נקבע הכלל: "הלכה ואין מורין כן".
דמותו של איש השלום
פנחס הוא היחיד שזכה לקבל מהשמים את 'ברית השלום'. מדוע דווקא הוא? כשאנו חושבים על 'רודף שלום', אנחנו מדמיינים בדרך כלל אדם נעים, שמחייך לכולם, נמנע מלהביע דעה בנושאים שנויים במחלוקת ומתרחק מעימותים. לפי ההגדרה הזו, פנחס ודאי אינו נראה כמו 'איש שלום'.
אבל מבט התורה שונה לחלוטין. אדם שרק נמנע מלהתערב ושותק מול עוולות יתכן שאינו מעורר מחלוקת, אך עדיין אינו מוגדר כ'רודף שלום'. השלום בתורה אינו מצב של 'חוסר מריבה' בבחינת "שב ואל תעשה", בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת. השלום הוא ערך פעיל שצריך להתאמץ ולעמול כדי לבנות אותו. מיהו, אם כן, האדם שיכול להביא שלום אמיתי? המפתח הוא ההבנה שכשם שאין קיום לעם ישראל ללא קשר ישיר לבורא העולם, כך אין קיום לשלום ולאחדות האמיתית בין בני אדם ללא החיבור לשורש הרוחני.
רבים מעם ישראל ראו את נשיא שבט שמעון חוטא, ועמדו מהצד מבלי לעשות דבר. הם ודאי לא הסכימו למעשיו, אך הם שתקו כי חששו מפילוג, מ'מלחמת אחים' ומפגיעה באחדות העם. אבל זו היתה טעותם: אחדות שבאה על חשבון חילול ה' ורמיסת כבוד שמים, אין בה שום ערך אמיתי.
רק אדם אחד הבין את עומק הדברים, היה זה פנחס. לא רק אש הקנאות בערה בו, אלא בעיקר הרצון הגדול להביא שלום אמת. במעשה שלו הוא הסיר את המחיצה שהפרידה בין עם ישראל לאביהם שבשמים, והחזיר את השכינה ואת האחדות האמיתית. ואף על פי שבעיני בני אדם הוא היה נראה באותו רגע כמעורר מחלוקת, בא הקב"ה והעיד עליו: פנחס הוא היחיד שראוי לקבל את 'ברית השלום'.
שלוש דרגות בשלום
מדוע זכה דווקא פנחס לברית של 'שלום'? המהר"ל מפראג מסביר שיש שלוש דרגות של שלום בעולם: א. שלום חיצוני ('קר'), כששני צדדים שומרים על יחסים שקטים, בלי שנאה פעילה, אבל גם ללא חיבור אמיתי, בסגנון "חיה ותן לחיות". ב. שלום של אוהבים, קשר חם בין חברים או בני משפחה שנהנים יחד וחוגגים זה עם זה בשמחות. ג. שלום פנימי ואמיתי, חיבור עמוק שבו אדם מרגיש את הזולת, משתתף איתו בצערו ובשמחתו, מתוך אכפתיות וערבות הדדית, ולא רק כשנוח ונעים.
לפנחס כאב מאוד על כך שיהודים רבים נפגעו במגפה בגלל חטאו של זמרי. הכאב והדאגה האמיתית שלו לעם ישראל הניעו אותו לעשות מעשה של מסירת נפש, ביודעו שהוא מסתכן ועלול לשלם בנפשו, והכל כדי להציל את אחיו. על כך העיד עליו הקב"ה: פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, מתוך אכפתיות אמיתית לכאבם של ישראל. לכן, "הנני נותן לו את בריתי שלום", שלום שלם ונצחי.
השלום המושלם מתחיל כשאנו מפסיקים להסתכל רק על הנוחות האישית שלנו ומתחילים לחוש את הכאב והצער האמיתי של הזולת. מפנחס למדנו ששלום אמיתי אינו שקט מזויף המושג על ידי שתיקה מול עוולות, אלא חיבור פנימי וערבות הדדית שמוכנים להילחם עבורם, כפי שהוכיח במעשה מסירות הנפש שלו שהביא את "ברית השלום" לעם ישראל.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת פנחס, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il
לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס, בקישור
https://shaalti.co.il/?p=13255
