בפסוק הקודם מבואר יותר למה היה סבור מרע"ה שיקפיד עליו אהרן, שנאמר: "שלח נא ביד תשלח", ופרש"י (בפירושו הראשון): "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן". כלומר שעד אז הנבואה לכלל ישראל היתה ע"י אהרן (כמבואר באבן עזרא ועוד), ומן הדין שתמשיך על ידו, (ולא רק בגלל שאהרן גדול ממנו), ואם תעבור לאחיו הקטן משה עלול הוא להקפיד על כך. על זה אמר לו הקב"ה שאהרן לא רק שלא יקפיד אלא ישמח גם בחיצוניות שיצא לקראתו לכבדו, וגם בלבו פנימה תהא שמחתו שלימה עם אחיו.
לגבי משה רבינו ג"כ מצינו במדרש (מובא בשיטמ"ק כריתות ה:) על הפסוק בתהילים (קל"ג): "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו", שהטעם שנכפלה המילה "זקן" ללמד שכשהיה מרע"ה מושח את אהרן בשמן המשחה וירד השמן על זקן אהרן, היה חש מרע"ה כאילו על זקנו שלו נמשח השמן, ולא היה בו שום שמץ של קנאה.
ולפי"ז יש לתמוה על דברי המדרש שהביא רש"י: "ויחר אף. ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי". לפי ר' יוסי מרע"ה קבל עונש שהכהונה עברה ממנו לאהרן אחיו. ולפי דברי המדרש ורש"י דלעיל יש להבין מה העונש בכך, הרי מרע"ה שמח שמחה שלימה בכהונתו של אהרן. ועוד, הרי הנבואה ניטלה מאהרן וניתנה למשה, ומה העונש בנטילת הכהונה ממנו לאהרן.
אלא נראה שבאמת לא נחלקו ר' יהושע בן קרחה ור' יוסי, שניהם מודים שעונש לא היה בזה עבור מרע"ה בהעברת הכהונה ממנו לאהרן, אלא שהיה "רושם" – תוצאה – לאותו חרון שהכהונה ניטלה ממרע"ה לאהרן.
וכיצד הגיעו האחים לדרגה גבוהה כזו של ביטול העצמיות, עד כדי שמחה שלימה בגדולת השני גם כשהיא על חשבון גדולה שהייתה שייכת לי? מתוך הענווה שהייתה בהם, עד שאמרו (שמות ט"ז ח') "ונחנו מה" ופירש"י: "מה אנחנו חשובין". שהענווה אין פירושה כמו שטועים רבים שחושב שאינו שווה, אלא ההפך הגמור הוא הנכון, שיודע בדיוק את מעלותיו מהם, וממילא גם יודע היטב את תפקידו בעולם, ומתוך כך אינו רואה מקום להרגיש שווה יותר מאחרים, שזה מהות הגאווה לחשוב ששווה יותר מאחרים, והעניו שיודע את מעלותיו ותפקידו אינו רואה עצמו שווה יותר מאחרים, כיון שלאחרים מעלות ותפקיד אחר ממנו, וגם אם קיבל תפקיד נכבד יותר מאחרים אין זה עושה אותו שווה יותר, שכל אחד נמדד רק לפי כמה השלים ומילא את התפקיד שלו עצמו ולא ביחס לאחרים.
מרע"ה ידע עד לאותה נבואה שתפקיד הנבואה הוא תפקידו של אהרן, לכן סבר שאהרן יקפיד על שהוא נכנס ומשיג את גבולו. ע"ז אמר לו השי"ת "וראך ושמח בלבו", מרגע שאהרן רואה אותך שאתה נביא הוא שמח ושלם עם זה שמעתה אתה נושא בתפקיד הנבואה ולא הוא. שהתפקיד אצלו הוא תפקיד בלבד, עבדות ולא שררה וכבוד. אמנם יחד עם העברת הנבואה מאהרן למרע"ה, עברה גם הכהונה ממרע"ה לאהרן, וכשמחת אהרן עם משה כך שמחת משה עם אהרן, שלא הרגיש שום הפסד בכך שהשתנה תפקידו.
כיצד נוכל אנו להביא את בנינו למדרגה כזו שישמחו לגמרי אחד בשמחת אחיו, מתוך ענווה הבאה מהבנה של מעלותיהם וייעודם?
מלבד ההערכה הכללית שנקפיד לתת לכל ילד "אתה חכם" "צדיק" "אהוב" וכדו', נקפיד על הערכה מדויקת וברורה של המעלות הייחודיות לו, נתמקד בכמה המאפיינות שלו ביותר, ונחזור עליהם שוב ושוב בכל הזדמנות. כל אחד יכול לבדוק בעצמו שרוב דברי הערכה שקיבל במהלך חייו ושימחו אותו וחיזקו אותו מאוד באותו זמן, לאחר זמן קצר נשכחו ממנו. אולם יש דברי הערכה שאדם לרוב אינו שוכח, ולא זו בלבד אלא שהם הופכים לאבן יסוד בחייו, בונים את אישיותו, והם דברי הערכה ברורים וממוקדים. לא "אתה כשרוני" "מוצלח" "טוב", אלא "אתה בעל הבנה מהירה" "מתמיד" מסודר" "אחראי" וכו'. כשאדם שומע על עצמו דברים מסוג זה, בתקופה שלאחר מכן הוא בודק את עצמו אם זה נכון, ומחפש למצוא בעצמו מעלות אלה, ואז גם אם מעלות אלה היו בו רק במעט הם מתעצמות בו כיון שהוא מעתה שם יותר לב אליהם, משתמש בהם יותר, וממילא הם מתחזקות יותר.
כשכל ילד יודע את הייחודיות שלו, ישמח בשלמות לשמוע גם את הייחודיות של אחיו, ולא ירגיש איזה פגיעה מכך שיש באחיו מעלות שאין בו, שהרי יודע הוא בבירור את הייחודיות שיש בו שאין באחיו, וכשם שאחיו מיוחד כך הוא, וכשם שהוא מיוחד כך אחיו, ואין אחד נכווה מחופתו של אחיו.
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
