נראה מדברי הגמ' שהייתה טענה על יעקב אבינו שטעה בהפלותו את יוסף מכל בניו באהבתו אותו אהבה יתירה עליהם.
ואכן יש להבין, מה ראה יעקב אבינו לאהוב את יוסף יותר מכל בניו. ובאמת שהתורה מבארת הטעם "כי בן זקונים הוא לו", ונאמרו בזה ברש"י ובשאר מפרשים ביאורים רבים. אולם עדיין יש מקום להבין מה הייתה סברתו של יעקב אבינו שלא חש לאותה אפליה שגרם בין האחים. מצד הצדק והיושר כיצד יתכן להעדיף בן אחד על שאר אחיו.
ובייחוד שמלשון הפסוק לא נראה שהייתה זו אהבה טבעית שהרגיש בלבו כלפי יוסף יותר מכלפי שאר האחים, אלא שהיתה זו אהבה שיצר בלבו מחמת טעם מסוים "כי בן זקונים הוא לו". ("אהב" משורש "פעל" ולא "נפעל" ממילא).
עוד יש להבין מה הטעם שעשה לו כתונת פסים. כיצד מבטא בזה את אהבתו המיוחדת ליוסף, ומה תועלת הביא לו בזה מלבד הנזק של שנאת האחים.
על הפסוק הקודם "והוא נער" כתב רש"י: "שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה". וכן על הפסוק (ל"ט ו') "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" כתב רש"י: "כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו".
נראה מדברי רש"י שהייתה בזה טענה על יוסף שנהג כמנהג נער מנוער בכך שהשקיע השקעה יתירה בחיצוניותו (לפי דרגתו כמובן). וגם בזה יש להתבונן, לשם מה ראה יוסף הצדיק להשתדל כ"כ ביופיו החיצוני.
בחומש "רב פנינים" בפירוש המלוקט מגדולי המפרשים כתב לבאר: "שמעולם לא עלה על דעת יעקב להרחיק מעליו את יתר בניו, וכו', ומה שקירב כ"כ את יוסף הוא מצד הרחמנות, שנשאר בילדותו בלא אם, ונולד לזיקנותו, ואין אדם יודע עתו, ומי יגדלהו ויחנכהו, ולבו חזה עליו ברוח קדשו כי צרות רבות יסובבוהו במשך ימי חייו, וגדולות ונפלאות חזה עליו, ע"כ קרבו אליו ביתר שאת. וגם את בנימין אחיו הקטן ממנו אהב ביותר, רק לא חזה עליו שום השתנות במשך ימי חייו".
מדבריו אתה למד, שאהבת יעקב ליוסף אכן לא היתה אהבה טבעית, שזה היה לו בשווה לכל בניו, אלא אהבה מתוך מטרה לחזקו ולהכינו לחיים ולניסיונות הקשים העתידים לבוא עליו, ומתוך הכרה שאכן כוחות גדולים לו (כדמתרגם: "ארי בר חכים הוא ליה"), וראוי לשומרו מכל נזק רוחני. לכן השקיע בו אהבה וחמימות מיוחדת, שהיא זו שתשמר אותו מכל ניסיון עבירה במשך חייו.
ואכן אהבה זו היא שעמדה לו בעת הניסיון הגדול עם אשת פוטיפר שנזדמנה לו דמות דיוקנו של אביו, שהיה זה מכח אותה אהבה מיוחדת שהרעיף עליו אביו שגם לאחר שנים רבות עוד שמרה עליו שלא יהיה מסוגל לעבור על רצונו ושאיפותיו של אביו גם שלא בפניו בהיותו מרוחק ממנו מאוד.
וכיצד נטע בו יעקב אבינו את אותה אהבה מיוחדת? ע"י התורה שהעביר במיוחד לו את מה שקיבל בישיבת שם ועבר, (כדאיתא במדרש רבה פרשה פ"ד אות ח'). שקשר וחיבור בין שני בנ"א שבא ע"י דברי תורה הוא החיבור החזק ביותר. כדאיתא בגמ' עירובין דף סד. "דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו". וזה מה שרמז יוסף לאביו בסוף ימי גלותו כששלח לו את העגלות, להזכיר לו את סוגיית עגלה ערופה בה עסקו בעת פרידתם 22 שנה קודם לכן (כדאיתא במדרש ב"ר צ"ד ג').
בדרך נוספת הכינו אביו לניסיונות חייו, ע"י שעשה לו כתונת פסים. מטרתו הייתה להחדיר בו גדלות ורוממות כדרך המלכים והשרים החשובים, שכשיבוא היצר לפתותו לעבור עבירה ידחהו מעליו מתוך שידע שבמעמדו הרם זה לא מתאים לו לנהוג כך בשפלות.
וזהו הטעם שאף יוסף עצמו סלסל בשערו והקפיד על יפיו, כדי לשמר בלבו את גדלותו ורוממותו גם כשהוא מתרועע עם בני השפחות, שבכל יישמר מלהיגרר ולרדת ממדרגתו.
ובאמת הספורנו מדייק לשון הגמ' שהטענה על יעקב אבינו לא הייתה על עצם ההפליה של יוסף, אלא על שהבליט אותה בכתונת הפסים לעיני האחים. גם הטענה שהייתה על יוסף הייתה בדקות על שלפי דרגתו השקיע בזה יותר מהנצרך (כמבואר בשיעורי מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה), וכן על שעידן עצמו בזמן שאביו שרוי בצער, כמבואר במדרש (מובא ברש"י ל"ט ו').
אכן ידועים – במיוחד לדורנו מרובה הניסיונות – שני דרכים אלו לחינוך הילדים, לשמירתם והגנתם וחיזוק עמידתם בניסיונות:
א. להרבות אהבה וחמימות של תורה בלבם, שמתוך כך לא ירצו ולא יתפתו לעבור על רצון הוריהם ורצון ה' גם שלא בפניהם.
ב. להכיר במעלתם כמה הם "בר חכים", ולהקפיד על חזותם החיצונית שתהיה מכובדת ונאה, כיאה לבני תורה שהם בני מלכים ולגיונו של מלך, שבזה ירגישו שאין זה יאה להם להתלכלך ברבב של רחוב.
ומרומז בתפלה "אהבת אותנו … ורוממתנו", ואז "וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך".
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
