בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא’ וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיך, כפי ש’פרשת ביכורים’ נקרא רק ב’עונת השמחה’, מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין ליהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין ‘חי על מזוודות’. ה’שמחה’ בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם ‘מסודרים’, ורק אז נעלה לציון ברננה.
כולנו מייחלים לשנה טובה וברוכה. מצפים לשמחה וטוב לבב. עתה, לקראת ימי הרחמים והסליחות, הזמן גרמא לעורר רחמים הדדיים וְהֶרְגֵּשׁ אחריות קולקטיבית. הלב היהודי נקרע משמוע על תלמידים נפלטים, בחורים שנעקרו ממקום חיותם. אין חולק שבחור צריך להיות מתאים לישיבה, ויש מצב וישיבה לא יכולה לסייע לפלוני ואין בכוחה להתמודד עם קשיי אלמוני. אך מה עושים אתו? ‘דמו ודם זרעיותיו’ צועקים ‘מה עושים’? כאשר בית חולים קטן רואה שאינו מסוגל לטפל במקרה חמור, הוא יוצר קשר עם בית חולים אחר, בכדי להעביר את המטופל מתוך אחריות, ואינו מודיע לחולה “אינך יכול להמשיך אצלנו”. אינם בושים לומר “אין אצלנו מחלקת השתלות” או “איננו מנוסים בכגון דא…”. אך האמירה “אנחנו מצטיינים, ואתה מקרה אבוד!” לא יישמע לעולם! יש ערבות!
באו רבני ישיבה לרבינו החזון איש ‘להוציא ממנו היתר’ לסלק בחור מישיבתם. דחה אותם בנחרצות באומרו כי עליהם האחריות לסייע לו. טענו “הוא אינו לומד!” השיב “שראש הישיבה עצמו יקבע אתו חברותא, הריהו מומחה בהסברה…”. טענו שבלילות עושה שַׁמּוֹת בפנימייה, הציע שֶׁיָּלוּן בבית המשגיח… המשיכו לנסות, ומי מהם טען “הרי תפוח רקוב עשוי לקלקל את כל התפוחים בסל!” הגיב רבינו מיד “וכמה הקשר בין בחור לבין תפוח? פרי נגוע ורקוב, אין דרך לְרַפְּאוֹ, אין ברירה ויש להשליכו. אך בחור כושל – יעשה תשובה! ושב ורפא לו! חובתכם לעזור לו!
בפרשתנו קוראים על ערבות הדדית שקיבלנו בְּאָלָה ובשבועה. ומה בין אָלָה לשבועה? אָלָה לדברים קשים, ושבועה לדברים טובים. ערבים אנו זה לזה לטוב ולמוטב. נעמוד לצד אחינו בימים טובים ואף ברעים. באפלה ובאורה. בסיוע לחלש ולנכשל נוכיח את מעמדנו כְּעָם. גישתנו כאן עלי אדמות קובעת עבורנו ‘מדיניות’ בבית דין של מעלה…
בשלהי פר’ כי תצא למדנו כי עמלק זינב כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. ומי הם? אי’ במדרש ‘שבטו של דן’. אמר רבינו החידושי הרי”ם כי שבט דן לא ראו עצמם ראויים להיכנס לענני הכבוד, ונותרו בחוץ. ומה קרה… בחורים שנותרים מחוץ ל’ענני הכבוד’, מחוץ למסגרת הישיבה, נופלים טֶרֶף לעמלק האורב!! שנאתנו לעמלק נצורה לדורות. על מה ולמה? מה עשו? פגעו בנחשלים, בדחויים, בסוג ב’, באלה שהענן פלט אותם. את נקמת החלשים אנו נוקמים!
מעירים על הביטוי “הולכים לומר סליחות” שבעצם יש לומר “לבקש סליחות”. נסלח ונמחל זה לזה, ונבקש מאדון הסליחות, כדלים ורשים, שֶׁיְּקַבְּלֵנוּ למרות הכל… נפשוט אנו ימיננו לקבל שבים, נתאמץ לסמוך נופלים, נתאזר בגבורה יהודית לזקוף כפופים. לא קל להכיל את השונה, קשה להסתדר עם המורד, אך מה אנחנו מבקשים מה’???
נזכה להבאת ביכורים, מתוך שמחה שכולם באו אל המנוחה אל והנחלה, איש בל יעדר, ולא ידח ממנו נדח! נתייצב כאיש אחד להמלכת מלך מלכי המלכים ביום הרת עולם. לא נפגם במלכותו, לא נכרית חלילה חלק מבניו מתוך עמו. נשא באחריות, נעמוד בערבות, בנינו ערבים לנו. בנינו, כולם, אף הנחשלים אחרינו, כי בעיני ה’ כולם אהובים.
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
123ymm@gmail.com להערות והזמנות
