על החינוך היהודי – לפרשת בא
לאחר זוועות השואה, נותר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', שבר כלי. הוא איבד את משפחתו ואת ישיבתו המפוארת בליטא. בעוד העולם היהודי שרוי באבל כבד, החליט הרב להקים מחדש את ממלכת התורה על גבעה שוממת בבני ברק. רבים סברו שדעתו נטרפה עליו מרוב צער, אך הוא ראה בעיני רוחו מאות בחורים שוקדים על תלמודם.
ביום הנחת אבן הפינה, הרב לא הצליח לעצור את פרץ הרגשות. הוא התייפח בבכי עז, עד שלא יכול היה להוציא מילה מפיו. מרן החזון איש, שעמד לצידו, ניגש ולחש לו מילים ששינו את תפיסת עולמו: ""תבכה, הרב מפוניבז', תורה לא בונים עם כסף. תורה בונים רק עם דמעות".
בסעודה שנערכה לאחר מכן, הפתיע הרב את תלמידיו: "אתם חושבים שאבן הפינה הונחה היום? היא הונחה לפני חמישים ושבע שנים, על גבה של אמי".
הוא סיפר: הייתי בן 7, גרנו בעיירה קול בליטא, היינו 4 אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מהחיידר. לילה אחד, היה מושלג במיוחד. אמא אמרה: ״מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים. אלא שבבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.
שמריהו בן ה-12 אמר: אמא, אני מקבל את המגפיים. מחר הרב׳ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב׳ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב, אני חייב להיות. לעומתו טען זאבי בן ה-11: מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש, אני לא מוותר. ואני, מספר הרב כהנמן, הילד בן ה-7, שלומד משניות צעקתי: ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים.
הויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות… והחליטו לערוך גורל. ברכנו ברהמ"ז בכוונה עצומה, אמרנו ק"ש על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.
5:30 לפנות בוקר. אמא, שהיתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבשעה זו התנור כבר דולק בבית המדרש ואפשר להביא לשם ילדים. היא ניגשה למיטה של שמריהו, הבן הגדול בן ה-12. ׳שמר׳לה! אתה רוצה ללכת לחיידר?׳, ׳וודאי׳, קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: ׳אמא, איפה המעיל?׳
עונה לו אמא: ׳את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ׳ים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר, מספר הרב מפוניבז׳.
בשעה 6:30 אמא העירה את זאבי, ולאחר שהלבישה אותו, הובילה גם אותו לחיידר. בשעה 7:30 העירה אמא אותי ועשתה את ה"הובלה השלישית" לחיידר. אמא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא היתה נפש חיה. אמא, עם המשא הכבד על הגב, רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה.
ואם היום, סיים הרב מפוניבז׳ את דבריו, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא, שהחדירה בנו את אהבת התורה.
בתחילת פרשתנו, במהלך ההתראה על מכת ארבה, מתנהל שיח תמוה ומשונה בין פרעה למשה.
בעקבות הלחץ שמפעילים אנשי פרעה, ששואלים: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י, ז), התרצה פרעה לשלחם, ואומר למשה ואהרן: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", ודורש לדעת: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים".
ה'אור החיים' ביאר שכשפרעה פתח דבריו ואמר 'לְכוּ עִבְדוּ', היה ברור לו שמי שילך אלו רק הגברים שעובדים. רצונו היה שלא כולם ילכו, אלא רק חלקם, ועל כן שאל 'מִי וָמִי הַהֹלְכִים', מקרב הגברים שעובדים מי האנשים שילכו.
בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ
על כך השיב משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ…". בתחילה הסכים פרעה לשחררם, ואף בירכם ואמר: "יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", אך מיד לאחר מכן חזר בו ואמר: "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים".
מדוע סירב פרעה לשלח את הטף? משיבים על כך חז"ל במדרש רבה (יג, ה): "אמר לו (=פרעה למשה): אם תאמר לא כן מחשבותינו לברוח, אם כן יאמנו דבריכם, 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם? אלא 'כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים' רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים, לפיכך איני שומע לכם לכלום, מיד ציווה וגירש אותם משם".
ומוסיף על כך בפסיקתא זוטרתא: "לא כדבריכם ללכת כולכם, אלא 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים', כי בראשונה לא הייתם אומרים אלא 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה" (לעיל ה, יז) ועתה 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה"".
מה ביאור השיח המשונה והחריג שבין משה לפרעה?
בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ… כִּי חַג ה' לָנוּ
את ההבדל שבין שתי הגישות, זו של פרעה לעומת זו של משה, נוכל להבין באמצעות ביאור לשאלה נוספת. משה השיב לפרעה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ". בתשובתו כפל משה את המילה 'נֵלֵךְ', מדוע? לשם מה אמר פעמיים 'נֵלֵךְ'? ביאר הנצי"ב מוולוז'ין שמשה דיבר על שני גילאים שונים: בתחילה פתח ואמר 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ', שהם מחויבים בעבודה כמו הגברים. לאחר מכן הוסיף 'בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'… נֵלֵךְ', על אף שאינם מחויבים במצוות, ולמרות שאינם בני עבודה, לא ניתן לשמוח בלעדיהם.
משה ביקש להבהיר לפרעה שגישת היהדות באשר לחינוך הילדים שונה מגישת אומות העולם. בעוד כחודשיים ומחצה נחגוג את ליל הסדר (אין בכוונתי להלחיץ את עקרות הבית…). הדמות המרכזית בשולחן הסדר הינו הילד, ששואל ארבע קושיות, וסביבן נסובה מצות סיפור יציאת מצרים.
כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר 'והגדת לבנך' (שמות יג, ח), לפי דעתו של בן אביו מלמדו… וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה".
משה הבהיר לפרעה שגם הנערים ילכו, משום שעליהם ללמוד מהזקנים את עבודת ה', כמו גם את עבודת הקרבנות וקיום המצוות. ללא הנערים, הדגיש משה, לא נלך משום שאין תועלת בעבודת ה', ללא לימוד הדורות הבאים. פרעה התווכח איתו, משום שלא הבין את התועלת שבלימוד זה. ועל כך הוסיף משה בתוקף: "בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ", כפי שביאר רמב"ן את תשובתו, שבתגובה לרצון פרעה שילכו רק ראשי בני ישראל, הזקנים והשוטרים, ענה משה: כולם ילכו, גם 'בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ', והסיבה לכך: 'כִּי חַג ה' לָנוּ', על כולנו חלה חובה לחגוג. אצלנו היסוד המרכזי בחינוך הוא דוגמא אישית, שמראים לילדים, כיצד לעבוד את הקב"ה.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת בא, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/8etmC
מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?
שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il
