בצעירותו היה המשגיח הג"ר שלמה וולבה נוסע לעיירות ול'מַעְבָּרוֹת' למסור שיחות חיזוק לציבור העולים. באחת הפעמים שאל "האם הנכם יודעים מהו ההבדל בין תלמוד תורה לבין בית ספר?". והסביר בנועם: "בבי"ס, האב המתעניין אצל המורה האם בנו 'מתקדם', ואילו בת"ת האב שואל האם בנו 'מתעלה'…
רבות נדרש בפ' בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, כי נרמזו כאן 'נרות ה' נשמות אדם' שיש להטיבם ולהעלותם באש קודש להשי"ת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן פירש"י 'מלמד שלא שינה', 'המלמד' לא שינה את עקרונות חינוכו הטהור…
את יעדי החינוך משמרים ללא שינוי. מסורת אבותינו אחוזה היטב בידינו, לגדור גדר ולעמוד בפרץ מתוך אמונה כי 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. עם זאת, שמעתי מפיו של מרן הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א שממשיל את אתגרי החינוך לתחום הרפואה. יעדי עולם הרפואה נותרו כפי שהיו מאז. אין שינוי בשאיפה להציל חיים, להבריא ולהאריך ימים. ברם, הכלים והשיטות מתעדכנים. מתייעלים. מתפתחים ומצליחים.
הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע דרש כי בקרי"ש נאמרה מצוות החינוך, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, בין וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם… וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת… לבין וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ…, ללמדנו, כמו שמימות משה רבינו אין שינוי בתפילין ומזוזה, כך אין שינוי בחינוך הבנים! בעשיית ה'בתים' ועיבוד ה'קלף' מחדשים דרכי ביצוע רק לאחר עיונים והכרעות של חכמי התורה הבקיאים בתחום. ייצור הרצועות והדיו משתכללות תוך עמידה מפוקחת לא לשנות את היסוד. 'כללי ההלכה' נותרו כמו שהם, רק 'הכלים' שמסביב מתעדכנים.
בחינוך היהודי אין כל שינוי. השינוי חל בחניך המתחנך, ואף במחנך. חולשה נפשית ירדה לעולם. כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, תש כוחם של בני האדם. שמעתי מדרשן ששלל מכל וכל ענישה פיזית: "הדור נחלש! לא בני האדם בלבד נחלשו ונשברים מכל מכה, גם כלים ורהיטים איבדו עמידותם! 'דור החד-פעמי'! העולם כולו נחלש!"
דבר נאה ומתקבל שמעתי בשם האדמו"ר מבעלזא שליט"א. בשלהי פרשתנו נלמד 'פרשת מרים'. משה רבינו מבטא את הקפדתו של הקב"ה, ומדמה לאב המקפיד על בתו 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים'. יריקה בפניה! ביטוי קיצוני של הקפדה! אך כעבור כאלף שנים תרגמו אונקלוס 'וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ'. לא יריקה, אלא נזיפה! בני האדם נחלשו, כבר לא עמידים לתגובות הקודמות. וכעבור כאלף שנים נוספות פירש רש"י 'ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם…'. כבר לא יריקה. אפי' לא נזיפה. כאשר הדורות נחלשים מסתפקים במבע 'פנים זועפות'… ומה נעשה בימינו, כשעברו כאלף שנים נוספות?
השבוע, לפני 200 שנה נפטר הג"ר חיים מוולוז'ין. תלמידו כותב מפיו "בזמן הזה קשות אינם נשמעים, ויש לחנך רק בדברים רכים וטובים". (ר"ש מדאהלינוב בס' מנחת שמואל). ואף ממשיך וכותב 'מי שאין טבעו לדבר רַכּוֹת, ותכף יכעס על עושי עָוֶל, ובפרט כשלא ישמעו לו, אזי הוא פטור ממצות התוכחה!'. וזאת לפני מאתיים שנה! וכאמור, המתחנכים נחלשו, וגם המחנכים "לא אותו דבר". עלינו 'לחשב מסלול מחדש'…
בפרשה נצטווה משה על עשיית שתי חצוצרות כסף, בהם השמיעו למסע וּלְזַמֵּן אסיפות. עם פטירתו נגנזו החצוצרות. ומדוע לא נמסרו למנהיג הממלא מקומו, יהושע בן נון? כי בכל דור נדרשים 'כלים' אחרים!
מלחמת היצר היא ככל מלחמה אחרת. האויב הוא אותו אויב, אך כלי המלחמה מתעדכנים. אוי למצביא שיצא לקראת טנקים כשהוא רכוב על סוס. הבה נזכור את משלו של מרנא ה'חפץ חיים', אף אמנם נקפיד לסנן את מֵימֵי שְׁתִיָּתֵנוּ, אך לכיבוי שריפה, כאשר העיירה בוערת, מביאים מים כמות שהן…!
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'
