הרבי רבי יונתן אייבשיץ, חכם היהודים, התמנה לרב בעיר מיץ בגיל צעיר מאד. חברי 'ועד הקהילה' שדנו במינוי התלבטו מאד, מצד אחד עילוי שכזה, גאון וצדיק, אבל האם הוא אינו צעיר מידי בשביל משרה רמה כל כך ? ההחלטה הייתה לזמן לפניהם את האברך המופלא, ולנסות לתהות על קנקנו. עם כניסתו אמר להם הרבי רבי יונתן: 'אשתדל למלא את התפקיד הרם שאתם מועידים לי בכל כוחי, בפסק בשיעורים ובהנהגה, אמנם יש לי חסרון גדול – בשל גילי הצעיר, אבל מתחייב אני לכבוד מעלתכם שלתיקון חיסרון זה אני פועל יום יום שעה שעה ורגע רגע'.
כולנו גדלים והולכים כל העת בלי הפסקה, אי אפשר לעצור מלגדול, אבל בני הקטן חידש לי חידוש גדול בחופשה האחרונה .
אנו גרים בבני ברק, ובה גרים גם הורי חמי וחמותי. הילדים פוגשים את הסבא והסבתא משני הצדדים לעתים תכופות, ומרווים אותם מלא הכף נחת.
שאר המשפחה המורחבת אחים אחיות גיסים וגיסות מפוזרים בין כל ערי הארץ, בחופש כל משפחה מגיעה יום אחד ל'סבא וסבתא בני ברק'. ומה סבא וסבתא אומרים כשהם עומדים בפתח? 'מוישי, שרהלה, יענקי, שרוליק, רוחי, איך גדלתם, אי אפשר להכיר אתכם'. והילד הקטן שלי ה'בני ברקי המקופח' ניגש לסבתא ואמר: 'סבתא, גם אני גדלתי'.
בשום הזדמנות הילדים שלי לא שומעים שהם גדלו, הם גדלים מתחת הידיים כל הזמן בלי הפסקה, אבל אנו לא שמים לב לשינוי. מהורי הם לא ישמעו את זה, וממני ודאי ובודאי שלא. ונברך כל ילד בעולם שלא יזכה לשמוע את הוריו מתפעלים 'איך גדלת', זה קורה רק אם הם לא יבחינו בו חודש חודשיים.
נו..נו.. אז לא שמים לב לגדילה,
מה אנו מפסידים כשאיננו מבחינים בצמיחה שלהם ?
בגדילה הפיזיולוגית איננו מפסידים הרבה, אולי קצת התפעלות והנאה, אבל בצמיחה הנפשית אנו מפסידים טועים ומפספסים.
'חינוך דורש סבלנות' אומרים פה אחד כל המחנכים, מי שמצפה לתוצאות מידיות, נח לו שיגדל פרחים או אפרוחים, לתוצאות בחינוך צריך אורך רוח. שמענו את הכלל הזה פעמים רבות, הצטיידנו בסבלנות הנדרשת, אנו משקיעים ומטפטפים בלי לעצור בלי להתייאש ובעיקר בלי לכעוס, זה קל ? בכלל לא. מה הדלק היעיל ביותר שימלא אותנו בהמשך המשימה? איך ממשיכים לזרוע בלי לראות פרות צומחים?
הדלק הוא כשרואים את תוצאות ההשקעה של שנה שעברה.
איך נטענים בדלק הזה?
אין ברירה, חייבים להחזיק יומן. לא שלהורים יש זמן מיותר לשבת ולכתוב נוסטלגיה, אבל אם לא בכתוב לפחות בזיכרון. אפשר לחשוב: 'מה קורה עם הילד, אומרים לו שוב ושוב וכאילו לקיר, מתי הוא ילמד כבר סדר/ נימוסים/ כיבוד אם, יעזרנו ה". אבל אם פותחים את היומן שבזיכרון ומתאמצים להיזכר בדמות של הילד לפני שנה ושנתיים, צצות ועולות תמונות שנותנות הרבה כח. על מה נהלנו אז מאבקים, מה היו הנקודות הקשות, פתאם נבחין שכל אלו עברו מזמן, האם שמנו לב שהשנה לא צריך אף פעם להזכיר לו לברך? נכון שכבר הפסיקו להגיע תלונות על פגיעה בחברים? נקבל מזיכרון זה דלק להמשיך הלאה, על אותו משקל בשנה הבאה כבר לא נשמע על בעיות בנימוסים/ סדר וכיבוד אם בעז"ה.
אם נרים ידיים ביאוש ונפסיק לחנך ולהחדיר מסרים בגלל ש'כלום לא נכנס' או אז הפסדנו במערכה. אבל כל זמן שבהתמדה ובסבלנות נמשיך בשלנו, נגיע בסייעתא דשמיא למטרות הגדולות שאנו שואפים אליהם.
צדיקים אמרו שהשעון הוא ספר המוסר הטוב ביותר. הפרק העיקרי בספר הזה הוא על ניצול הזמן, אבל ישנם בספר עוד כמה פרקים חשובים. כשיושבים ולא מסירים עין מהשעון, נדמה שהוא אינו מתקדם בכלל. מי שבודק אותו פעם בשעה רואה כמה השעון התקדם, ומבין שבעצם הוא לא עצר אף לרגע.
שני מסרים חשובים טמונים פה. למדנו מהשעון שעל אף שלא מבחינים כרגע בהתקדמות, לאחר זמן אפשר להבחין בה. ומסר לא פחות חשוב, שאם אחרי שעה רואים התקדמות, חייב להיות שהייתה התקדמות בכל שנייה, ומהרבה שניות קטנות כאלו נוצרה התזוזה של שעה שלימה.
אחרי שבמבט לאחור בפרספקטיבה רחבה הבחנו בהתפתחות ובהתקדמות של ילדינו, נוכל לדעת שבכל רגע ורגע הם צעדו עקב בצד אגודל לכיוון הנכון. זה אומר, שכל מעשה קטנטן, התגברות זעירה, מאמץ קל, מצטרפים כאבני בנין לארמון שלהם. גם מצידנו, כל תפילה קצרה, מחמאה קטנה , מילת עידוד וחיוך, מצטרפים ומשתלבים לבניית בית הפאר האמתי, ילד יהודי.
