באהבה – אחיה ידע

יש מלמד ויש מלמד. יש מלמד שממלא כל תנאי עבודתו, מוסר שיעורים ודיבורים חינוכיים, מנצל סדר יומו, עוקב אחר מצב תלמידיו ועושה כל שנדרש ממנו כעובד. ויש מלמד שמקיים כל הנ"ל מתוך אהבה. אהבה לתלמידיו, אהבה לשליחות, אהבה לעסק החינוך. ואין הכוונה שהוא אוהב רק את החרוצים, המצטיינים, הממושמעים והצייתנים. שהרי, מי שאוהב רק את ה'שמנת' אינו אוהב אותם, אלא את עצמו… יש מלמד שאוהב גם את המוחלשים, המאתגרים, הוא אוהב להוציא יקר מזולל, אוהב ושמח לסייע ל'בניו של מקום'…

מלמדים רבים מעמידים פני אוהב, מחייכים כל בוקר ואומרים מילים יפות, אך ברגע האמת… זכיתי לשמוע מפיו של הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ, "תלמידים יודעים לזהות האם המלמד שלהם אוהב אותם באמת…". דברים רבים מקרבים ו'מחברים' בין נפשות, כמו נישואין, שותפות עסקית, לימוד בחברותא, ועוד. חיבור חזק ומלא נעשה ע"י 'דבק' של אהבה. דבק זה עמיד ואיתן בפני נפילות, מצבי קור וחום, ומתחזק ממשברים…

בפרשתנו נלמד על 'ברכת כהנים'. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו… כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… ולפלא, בעצם אין כאן 'ציווי' לברך, רק מצוה על 'נוסח הברכה'. והיכן המצוה לברך? ביאר רבינו ה'אמרי אמת' כי בא' בניסן, יום הקמת המשכן, נא' (בפר' שמיני) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. אהרן לא נצטווה לברך, אלא בהיותו 'יסוד החסד', אוהבן של ישראל, נשא לבו אותו לברכם. בקדמונים נאמר שאהרן ברך בלשון זה, יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא… ולכן מְצַוֶּה הקב"ה רק על 'הנוסח', שימשיכו תמיד בברכה זו. ולכן נקבע 'נוסח הברכה' 'לברך את עמו ישראל באהבה' – כי 'אהבה' היא היסוד מצוה סגולית זו, שע"י אהבת אהרן נִתְהַוְּתָה הברכה.

בתי היתה 'חולת אהבה' לאחת המורות בתיכון. היתה מדברת עליה, מצטטת מפיה, מתארת אותה, ובעיקר – משתדלת מאוד מאוד בשיעוריה. כאשר החזירה 'מבחן' הבנתי מה מקור אהבה זו. לצד הציון הוסיפה המורה וכתבה "חרוצה ומקשיבה, תשובות מלאות ומדויקות, כיף לבדוק את המבחנים שלך. בהצלחה תמיד". שתים-עשרה מילים. למעלה משישים אותיות (המבחן גנוז אצלי זה שנים). ונזכור כי בכיתת תיכון יש כארבעים תלמידות! המורה כתבה מתוך אהבה. וכמים הפנים אל פנים, האהבה חזרה אליה מלב תלמידותיה בהערכה.

לא אשכח את היום בו בני חזר הביתה מכיתת 'מכינה' וסיפר ששכחנו לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. מתוך לחץ שאלנו "ומה אכלת?"'. הילד השיב בתום ילדות "הָרֶבֶּ'ה חתך ונתן לי חצי סנדוויץ" שלו"! שאלתי, מתוך הלם, "ומה היה בסנדוויץ' זה?", "לחם חום, אבוקדו ופרוסות עגבניה". "אבוקדו?!" שאלנו בתמיהה "הרי אתה לא אוהב אבוקדו!". והילד המתוק השיב במתיקות מכופלת "בבית אני לא אוהב. כשהרב'ה נותן – אני כן אוהב". עברו מאז למעלה מחצי-יובל שנים ואני מצטמרר. לא את האבוקדו הוא אהב, אלא הנותן, את הרב'ה שאוהבו…

ואיך מגיעים לאהבה זו? הנה יהלום נוסף מאוצרו האוהב של רבינו ה'אמרי אמת': אהרן נִצְטַוָּה 'אָמוֹר לָהֶם' בל' רבים, אך הוא מברך בל' יחיד, יְבָרֶכְךָ… אהבה מתעוררת מחיבור לכל יחיד. כך 'מברכים באהבה'. מלמד המשקיע חשיבה על כל יחיד בכיתתו, "לא כתה שלימה אלא יחידים" יבוא לאהבתם. הכרה מביאה אהבה. המלמד יתבונן מה כל ילד אוהב, במה כל אחד מוכשר, מי בן יחיד/בן זקונים/בכור/ילד סנדוויץ'/משפחת עולים וכדו'. המלמד יֵדַע – מתוך אהבה – מה קשייו של כל אחד, אולי רקע בריאותי, מה חולשתו, כך אוהבים.

כאשר ילד 'מעצבן' קורה וכועסים. אך לא על הילד כי אם על המעשה. יחשוב המלמד שהרי הילד הוא עצמו הסובל העיקרי מחוצפתו, מקשייו ומחולשותיו. למה לכעוס עליו? הריהו מסכן, יש להגביר באהבתו! לאחרונה שח לי מלמד על קשייו בכיתה "אתה לא מאמין איזה דפוקים יש לי! מפלצות! סוג ברנשים שאתה בכלל לא מכיר…". הִסִּיתִיו. "מלמד יקר, מסופקני אם יש לך עתיד בשדה החינוך, לא זו הדרך ולא זה העיר… מסגנון דיבוריך ניכר כי נעדר ממך הרכיב המרכזי באישיות המחנך: אהבה. אולי תחשוב על הסבה מקצועית".

הכהנים מברכים באהבה והקב"ה מוסיף "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כי הוא אוהב אותנו. בכל מצב. הבה נלך בדרכיו… אֱהֹב את המאתגר, זְכֹר כי בקרב ה'תזזיתי' גלומים כוחות שירימו אותו אל-על. תהיה אתה הזוכה לְגַלּוֹתוֹ!

הצטרפו לניוזלטר שלנו