לפני תקופה נערך והתפרסם סקר מדהים, בו נשאלו הנסקרים שאלה אחת בלבד (כבר פלא!) :
אדוני, מה היית מעדיף?
- להרוויח הרבה, אבל כל הסביבה מרוויחה כפול ממך.
- להרוויח מעט, אבל יותר מכל הסובבים, הם יכניסו פחות.
בשני המקרים רמת החיים ויוקר המחיה שווים.
למרבה הפלא הצליחו להוציא מהאנשים תשובות אמיתיות וכנות. רובם (!) ענו: הייתי מעדיף להרוויח פחות, ולהקראות עשירון עליון, מאשר להרוויח יותר ולהשתייך למעמד הביניים.
כמה שהם צודקים. אנו מנסים לפעמים לשכנע את עצמנו שאנו רוצים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר, כי זה טוב יותר לילדים, נוח יותר לחיים, יעזור לנו ברוחניות ובגשמיות, ועוד כל מיני סיבות אובייקטיביות.
הכל דמיון, ברגע של אמת עם יד על הלב ניווכח שיש לנו מהכל מספיק ובשפע. מה חסר לנו? דבר אחד: שזה יהיה מקובל מספיק בחברה, מפחיד, לא?
העני של היום הוא הרי המיליונר של פעם. היום יאספו כספי צדקה, ובצדק, על מנת לממן אולם ותזמורת לחתונה של זוג עני. בעיירה היהודית של פעם אולי אולי גביר העיירה יכל לחתן באולם ולהביא כמה כליזמרים לנגן. אבל.. הנורמות החברתיות קובעות בעל כרחינו את הצרכים שהופכים להיות הכרחיים וחיוניים. הלואי שהיה מצליח לקום מישהו ולהחזיר בדחיפה חזקה את כל הגלגל לאחור מאה שנה. נמשיך להרוויח כמו היום, ואילו נצרוך כמו פעם, אוי, אלו חיים מתוקים היו אלו.
שלמה המלך אמר בחוכמתו בספר קהלת 'מְתוּקָה שְׁנַת הָעבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יאכֵל, וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לו לישון'ֹ. הכוונה הפשוטה ברורה. החיים השקטים והשלווים של הפועל הפשוט, רגועים וטובים יותר מהעול והלחץ של חיי העשיר. אמרה מפורסמת בפי העולם אומרת שבפסוק ישנה כוונה עמוקה נוספת. העובד יכול היה להנות מיגיע כפיו ולראות טוב בעמלו. מה מקלקל לו את האידיליה? 'השבע לעשיר' הנגיד השכן ועושרו אינם מניחים לו לעני לישן.
'קנאה מוציאה את האדם מן העולם' נאמר באבות, יש מהראשונים שפירשו שהיא מוציאה אותו מהעולם הבא. זה ודאי נכון. אבל הפירוש הבסיסי, מוציאה אותו מן העולם הזה. כל טוב העולם בידו, והוא מתעקש לעצום עיניים ולפזול דווקא אל הדשא של השכן.
עד כאן החלק ההגיוני, גם גוי מקלקל לעצמו את חייו עם הקנאה העיוורת. המן ואחשוורוש עדיין מסתובבים ברקע, שניהם חיו בטוב ובנעימים, לולא הקנאה שעזרה להם להרוס לעצמם את החיים ולהביא לנו את נס פורים.
ליהודי יש חלק מרומם יותר, אמונה, השגחה פרטית, 'אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו'. לא די שלא כדאי לקנא, אין במה לקנא.
אם קוראים את פסוקי הפרשה בשימת לב, נתקלים בנקודה מעוררת מחשבה. חלק מהחוטאים תלתה התורה את כפרתם ביכולתם הכלכלית, מה שקרוי בפי חכמינו 'קרבן עולה ויורד', העשיר מביא כבש, העני עוף והדל מנחת סולת. למרבה הפלא העשיר מביא כבש אחד לחטאת ואילו על העני להביא שני עופות, אחד לחטאת ומשנהו לעולה. נשאלת השאלה מדוע נוסף לו קרבן, אם העשיר מתכפר בחטאת לבד, מדוע על העני להוסיף ולהביא גם קרבן עולה ?
נפלאה ומחכימה תשובתו של ה'אבן עזרא' בשם רבינו יצחק.
העני המסכן יושב בביתו כל השנה אוכל מלחמו הדל וחולם על הברבורים הצלויים העולים על שולחנו של שכנו העשיר. כשהוא מתעורר מהחלום ונוחת על קרקע המציאות המאכזבת הוא נאנח מסיים את ארוחתו ופונה לצאת לשוק. בעמדו על מפתן ביתו הוא מהרהר לעצמו בגודל הנס שלאנשים אין ראיה של מצלמת רנטגן. כמה טוב שהמעיים לא שקופות, 'אצא לרחוב ואשאיר את הדלות בבית פנימה, אף אחד לא ידע בחוץ מה לא היה לי לאכול היום'.
ההרגשה הנעימה הזו חולפת ביום בו הוא חטא והתחייב בקרבן. הוא משרך את רגליו במעלה הר הבית, ציפור כחושה בידו והוא מהרהר בצער: 'כעת כל הארץ צריכה לדעת את גובה ההכנסות שלי. העשירים היחסנים ילכו עם כבש, ואני נאלץ לאחוז בציפור הכחושה במבט מושפל'. בשלב הבא מתעוררות לו טענות: 'על מה עשה לי ה' ככה, מדוע הוא זכה להנות מכל טוב העולם ואני…'
'עולה מכפרת על הרהור הלב'. אמרה תורה: יש לך גם הרהורים על מידותיו של הקב"ה ? תצרף קרבן עולה לכפר על ההרהור.
והיהודי המאמין והבוטח, זוכה לחיים שלוים בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא,
