'חינוך' איזה מילת קסם נפלאה! כעין אינסטנט המתערב בכוס מים ויוצר מנת קינוח נפלאה, המעוררת ריגושים של נחת בפני הקרואים.
כך הם רגשות האינטואיציה, אך בפועל אין נושא אנטי חדגוני ורב אספקלריות כמלאכת החינוך.
אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי:
ילד שעשה מעשה פסול, חייב לחוש הרגשת אשמה בגין המעשה שעשה, כדי שילמד לא לחזור על כך שנית (כמו אדם מבוגר). כיון שכן, חייבים להקנות לו תחושה זו, כי כך תיבנה אישיותו בעתיד. מנגד אסור שרגשות אשמה אלו יפריעו למהלך התפתחותו. לפיכך על המחנכים לאחוז בפלס מדויק שבו המחדל ייראה באספקט הנכון ולא יותר.
היכן הוא הפלס המדויק? ומה היא המידה הנכונה?
התורה מחייבת (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו", וביחס לרב המחנך אמרו חז"ל (אבות ד, יב): "מורא רבך – כמורא שמים", אולם אין בכך כדי לגרוע, ולו אף במשהו, מיחסי החיבה שצריכים לשרור בין האב לבנו ובין הרב לתלמידו, והתלמיד והבן צריכים לחוש בכך.
אמנם לרב צריכה להיות סמכות וסמכותיות, והוא חייב להשתמש בכך, אולם סמכות זו חייבת להיות מנוצלת בתבונה ולא מתוך עמדת כח גרידא, התלמיד צריך לחוש שבכל מצב יש לו פינה חמה בלב הרב (ולכן יוכל לשטוח לפניו את בעיותיו וכיו"ב).
כמה חכמת חיים נלמד מדברי רש"י על הפסוק (בראשית מה, ח): "וישימני לאב לפרעה", על כך מבאר רש"י: "לחבר, לפטרון". הרי לפנינו הגדרה ממצה הקובעת שבצד היות האב פטרונו של הבן, עליו גם להקנות לבן את התחושה שהוא ידידו ורעו וחפץ בטובתו, אולם ברור שאין זו חברות במובן הפשוט של המושג.
בעולם הרחב ופתוח בעידן ההתקדמות (לכיוון המדרון) הנהיגו שיש להנהיג "דמוקרטיה" בתחום החינוך, כזו שגם החניך או הבן יוכלו להביע דעות מגובשות אודות שיטות החינוך שבהן יתחנכו. אך אנו האמונים על תורת ישראל סולדים מגישה זו, אמונים אנו על הגישה שהאב והרב מצויים תמיד במישור גבוה יותר מאשר הבן והחניך, ולכן הם הקובעים, ועל פיהם יישק כל דבר.
אך כדי לגבש את הגבול הדק בין היד החזקה ליד הנטויה, לומדים אנו כל הזמן. על כך נאמר מאמר העולם: החיים הם בית הספר.
שמעתי מהמנהל החינוכי של אחיה, הרב אברהם גומבו, שפעם ישבו קבוצת מחנכים אצל הגאון רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ושאלו: כיצד יש להתייחס לתלמיד מחוצף? השיב הרב זצ"ל מִנֵּיהּ וּבֵיהּ בדרך שאלה: מי אמר שהתלמיד חצוף, אולי המלמד חצוף?
התקשיתי להבין את תגובתו של הרב זצ"ל, עד שלמדתי את דברי דניאל איש חמודות על חלום נבוכדנצר (דניאל ב, טו): עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא וגו' מפרש שם המצודת ציון: מְהַחְצְפָה: ממהרת, והוא מלשון חצוף הממהר להביש ולהחפיר את הבריות. עד כאן דבריו.
נמצאנו למדים שחוצפה פירושה לעשות מעשה חופזני שיש בו רעה לאחרים, אולי זאת כוונת דברי הרב שטיינמן זצ"ל, שהרי תלמיד אינו מתכוון להביש ולהחפיר את המלמד, גם כאשר הוא אומר דברים שאין בהם דרך ארץ (בלשון המעטה), אבל המלמד שהוא בוגר וחייב להיות אחראי על מעשיו, כאשר הוא משיב לתלמיד באופן שהתלמיד מתבייש או נכלם מדבריו, הרי על מלמד זה קורא הפסוק כי חוצפן הוא.
הגמרא אומרת (ראש השנה ד, ב) "תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט – תפסת" הוי אומר, מלכתחילה כאשר תיתן אתגר, ראה האם אינו בלתי ניתן להשגה, שהרי התלמידים די מהר עלולים "להישבר" ולאבד ענין בהמשך.
מאידך, השרף רבי מנחם מענדל מקוצק זי"ע היה אומר על הפסוק (דברים כב, ח): וְעָשִׂיתָ מַֽעֲקֶה לְגַגֶּךָ …כִּֽי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּֽנּוּ. על האדם לשים הגבלות לעצמו זהו המעקה לגגך, כי כאשר תהיה לו נפילה, תהיה הנפילה מההגבלות – ממנו מן המעקה.
הוי אומר, יש להציב אתגרים, ולא להניח לתלמידים להתפלש בזערוריות, אולם השאיפות צריכות להיות מאוזנות.
בכל התחומים אם מבקשים לאחוז מעבר לכושר היכולת, לכל היותר לא משיגים את המטרה המיועדת, אולם בתחום החינוך אם מאבדים את השאיפות, זהו הפסד של ממש, שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת, ולכן הזהירות בתחום זה צריכה להיות רבה.
כל אלו הינם משלים לשבר את האוזן, להשׂכילנו ולעורר בנו את החשיבה: כמה רחבה ומה היא כוללת מלאכת המחשבת ששמה 'חינוך'.
