איש מהיר במלאכתו
רגילים להתבדח כי בימי קדם עשו את כל העבודה. עמלו וטרחו קשות בכל תחומי החיים, חרשו וזרעו, קצרו, לשו ואפו, בכדי לטעום פת לחם (ודילגנו על יותר ממחצית ‘סידורא דפת’…). כיבסו ביד. כרתו עצים להסקה ובישול. טחנו. ליקטו. חלבו וגיבנו, נסעו באיטיות על גבי בעלי חיים. שאבו מים ונשאו דליים במוטות. חצבו אבני בנין ביגיעת כפיים, תפרו בגדים בעצמם מבד שארגו, סרגו וצבעו לבד. והיום? הכל מהיר וחשמלי. רוכשים מוכן במזומן. הזמנה טלפונית. משלוחים. הכל ‘אינסטנט’. תחבורה ומיחשוב. וראו זה פלא, למרות הקידמה, ולמרות שיש מי ש’עושה את העבודה’, אין לנו זמן! ככל ש’מתקדמים’ כך ‘מפגרים’ בזמן.
נראה כי עם התקדמות הטכנולוגיה, האנשים נסוגים. מאבדים האתגר שבעשייה, החריצות והעמידה בהספקים. המדד ההישגי והתעשייתי פגע בערכי האישיות. נִשְׁחַק אחד מיסודות האדם בכלל והיהדות בפרט, מידת הזריזות.
מַצּוֹת אוֹ מִצְווֹת?
לקראת צאתנו ממצרים, ברגעים מכוננים של ‘עם ישראל’, מצוה הקב”ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. ‘רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת אלא את הַמִּצְוֹת, כדרך שאין מחמיצין את הַמַּצּוֹת כך אין מחמיצין את הַמִּצְוֹת, אלא, אם באה לידך עֲשֵׂה אותה מיד. הפסוק ממשיך וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. התורה מלמדת כי נשמור את הלימוד ממעשי הקב”ה ביציאת מצרים, שמיהר להוציאנו לפני שנשקע בשערי הטומאה רח”ל (עי’ באוה”ח הק’ כאן). לעתים חושב האדם “מה משנה אם אתפלל מנחה דקה לפני שקיעת החמה, או דקה לאחריה? מה ‘עושים עסק’ על רגע לפני או אחרי זמן צאת השבת? על כן הציווי להתבונן בהבדל בין חמץ לבין מצה, זה תלוי בדקה! נלמד ערכו של רגע בחיים! בתאונת דרכים, לדוגמא, ‘רגע’ הוא מה שמבדיל בין חיים למוות! וכמו בגשמיות כך גם בחיי רוחניות.
מהי זריזות?
על מלמד לטפח ולפתח מידת הזריזות. זריזות אינה מהירות בלבד, אלא הערכה נכונה של ריבוי המשימות שלפניו. הוא יודע שחשוב ללמד, וחשוב גם לחייך. הוא יודע שחשוב להתעניין אצל התלמיד על אחיו החולה רח”ל, וחשוב לעודד ילד שמתאמץ בלימודיו. חשוב לשמוח עם פלוני שחגג אמש אירוסי אחיו, וחשוב לקבל בברכה את אלמוני השב מימי מחלה. חשוב להיות בקשר עם המורה שמלמד אחה”צ, וחשוב לבדוק ממבחנים ולהחזירם בהקדם. חשוב לתמוך במתקשה, וחשוב לתכנן פעילויות ואירועים לכיתה. מתוך שהוא מעריך נכונה מהי העבודה שלפניו, חשיבות כל משימותיו הרבות, וברור לו שאת כל אלה, מחובתו להספיק, הוא נעשה זריז ויעיל, והכל יבוא על מקומו, ובשלום. כולנו מספיקים גם לנשום וגם לשתות, כי הללו חובה… כך יש עוד חובות.
זריזות משלבת הערכה, תכנון וביצוע יעיל.
הזריזות היא מטרה וערך בפני עצמה, ולא אמצעי בלבד. הקב”ה צוה לאכול קרבן פסח בחיפזון. ולמה למהר? הרי אכלו רק עד חצות, ועד הבוקר נאסר לצאת מהבית? בנ”י הזדרזו לתרום ולהקים משכן. משבחים את זריזות עושי המלאכה, ומעירים על הנשיאים שהתעצלו בתרומתם. ולמה למהר ולסיים הכל עד חנוכה? הרי אין מעמידים את המשכן עד א’ בניסן! אלא, כמו שיש מצוה לאכול קר”פ, כמו הציווי וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. כך יש ביהדות ענין להיות זריז!
רב הדומה למלאך
עה”פ כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹת הוּא, דורש ר’ יוחנן (מו”ק יז) אם דומה הרב למלאך ה’ – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. וכי היכן נמצא כאלה מלמדים? האם נדרשים כולנו ללמוד רק אצל גדולי ישראל, המועטים, ששתל ה’ בחמלתו בכל דור ודור? ושמעתי על פי הרמח”ל (מסילות ישרים פ”ו) בביאור מידת הזריזות ‘המלאכים נשתבחו במדה הטובה הזאת, שנא’ …מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, ואומר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב’ עכ”ל. יִדָּמֶה הרב למלאך!
כאמור, אין ‘זריזות’ מהירות בלבד. ה’אורחות צדיקים’ מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל. ומה היא הזריזות? וכתב (שער ט”ו) ‘שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו…’. עבודה מתוכננת, חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך.
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
