לפני שנים הזמנתי אינסטלטור לתיקון בביתנו. הוא עמל לשחרר חיבור חלוד בין שני צינורות. הבית ישן וצינורותיו ישנים. לאחר מאמץ עם ‘מפתח שוודי’ כבד לפתיחת ההברגה, הביא ‘מפתח’ נוסף לאחוז בצינור השני. הוא מסנן לעצמו “מה שלא הולך בכוח – הולך בעוד-יותר-כח” נושם נשימה עמוקה ומפעיל שריר, מושך מפתח אחד לכיוון אחד ומשנהו לכיוון האחר, נהיה אדום ממאמץ, והנה… הצינור נסדק ונשבר לאורכו. מעתה צריך לשבור את הקיר, לחצוב בעמוד, לעקור בלטות, לפייס שכן, לכלוך, ולשלם… והרבה…
העולם השפוי מצטט “מה שלא הולך בכוח – הולך במוח”, כי לא הכל נפתר בכוחנות ובחוזקה. אדרבא! פעמים רבות שכוחנות משיגה את ההיפך! אבל צריך מוח כדי להפנים זאת… הבנה זו איננה בצינורות, במכונאות ובבנייה בלבד. בכל מישורי החיים – כוח יכול אמנם להשתיק בעיות. אך רק מוח, פותר בעיות.
בפרשתנו מכה הקב”ה בפרעה שוב ושוב. ברור לנו כי הקב”ה הינו החזק, בעל היכולות כולם, ופרעה החלש כאין וכאפס. אך לפרעה זה לוקח זמן להבין. [בקדמונים האריכו והעמיקו מדוע הביא הקב”ה עשר מכות ולא הכריעו תיכף במכה אחת, ואכ”מ]. בכל המכות מתעקש פרעה וחוזר על הבליו “מי ה’ אשר אשמע בקולו”. הוא אינו מקבל דברי חרטומיו בהכריזם ‘אצבע אלוקים הוא’, הוא אינו שועה ליועציו הזועקים ‘הטרם תדע כי אבדה מצרים?’. הרי ‘יחסי הכוחות’ ידועים ומוכרעים מראש, אך אצל פרעה אין תזוזה. הוא מתבצר בעקשנותו.
והנה, במכה השביעית, זו החותמת את פרשתנו, מכת ברד, יש שינוי מפתיע! וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר… חָטָאתִי הַפָּעַם, ה’ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים! לראשונה הוא משנה סגנון דיבור! מודה לראשונה כי ה’ הצדיק! עלינו להבין מה קרה ‘הַפָּעַם’! הרי אנחנו מכירים במלאכת שמים, בעבודת החינוך, מצבי התבצרות. קֶצֶר בין מחנך לתלמיד. כֶּשֶׁל תקשורתי בין מורים להורים. איך משחררים את החסימות?
המענה – בקטע הפותח מאמרנו זה. לא בכוח אלא במוח. כוח יֶתֶר שובר. בחשיבה וברגישות ניתן להמיס ולשחרר. אי’ במד’ תנחומא (עי’ גם חזקוני וש”ך עה”ת) כי לקראת מכת ברד הראה הקב”ה מידת חמלה. משה נשלח לפרעה עם אמירה רחמנית: וְעַתָּה שְׁלַח, הָעֵז (אסוף) אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה… חבל שימותו, אסוף והכנס בהמותיך הביתה. דברי חמלה אלה פעלו והכניעו את פרעה, והביאו להכרזה: ה’ הַצַּדִּיק. דבר הקב”ה ‘בלבל’ את פרעה! הרי ביניהם – כביכול – מאבק. האמפתיה, האכפתיות, שחררו אותו מעקשנותו.
איך פועלים אנחנו בשעת ויכוח? הבה נלמד להפעיל מוח – וכך להביא תועלת והצלחה, ולא להיות כוחני – ולהעמיק הקרעים. גם בכיתה בה ברור כי יד המלמד על העליונה, אל לו להכניע את תלמידו בכוחנות, אלא רק במוח, באמפתיה וברגישות. שלמה המלך אומר בחכמתו לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם… תשב”ר… רכות…
שח לי בחור שיעור ג’ בישיבה קטנה “המשגיח הקודם היה חזק! פחדו ממנו! העיניים שלו… הלשון שלו… ואילו השנה, המשגיח ‘החדש’ נחמד! בכלל לא פוחדים ממנו. והנה – משהו מעניין! בשנה שעברה כולם איחרו ופטפטו בביהמ”ד. והשנה? זמן זה זמן. סדר זה סדר. מעניין איך זה! הרי השנה בכלל אין פחד…”!
התלמיד קלט כי “עוד-יותר-כח” שובר ואינו בונה. על כולנו להכיר בכך. כאשר אנחנו, הבוגרים, נימנע מכוחנות, יראו הצעירים וילמדו מדרכנו. ותן בלבנו בינה… להבין ולבנות. כן הולך במוח. הולך ומנצח.
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
