סיפור עתיק מספר על מוכר כובעים שהלך מעיר לעיר, ובידו ערימת כובעים, למכירה. כשעבר ביער עצר לפוש, ונרדם מתחת לעץ רב פארות. בקומו גילה כי פרט לכובע שעל ראשו – נעלמו כל הכובעים! הביט האיש סביבו בתימהון ורואה קופים רבים יושבים על ענפי האילנות, כשהם חבושים כובעים! ראו כובע על ראשו, לקחו וחיקוהו!
התחיל הסוחר לצעוק לעברם ולנופף בידו. הללו, ‘כקוף אחרי בן אדם’ צעקו אף הם ונופפו בידיהם וברגליהם. ניסה המסכן להרתיע בסימנים מאיימים, והם, נהנים מהמשחק, השיבו במחוות ותנועות. בכעס ותסכול רקע ברגליו וזרק את כובעו ארצה. הקופים, המשיכו ב’משחק’, ובעקבותיו זרקו אף הם את הכובעים שחבשו לקרקע, לרגליו…
כלל יסוד בחינוך ילדים: אמנם ילדים אינם תמיד קשובים להוריהם ולמוריהם, אך תמיד הם מחקים את מעשיהם…
רואים אנחנו את העולם סביבנו. רואים ולומדים. בוגר יכול – אולי – לדון ולסנן, לשקול בדעתו מה יקבל ומה ידחה. אך צעירים טרם רכשו תובנה זו. הם רואים ומפנימים. הסביבה משפיעה עליהם ומעצבת את אישיותם.
אדם מוקף בשלשה מעגלים. המעגל החיצוני ביותר הוא הרחוב והעולם ש’בחוץ’. למעגל זה השפעה קלה על התפתחותו. מעגל קרוב יותר, וממילא – משפיעה יותר, היא החברה הקרובה אליו: שכניו, חבריו במקום לימודו, ובהמשך – במקום עבודתו וכדו’. המעגל הקרוב ביותר הוא הוריו ומוריו, דמויות נערצות במיוחד וקרובי משפחה ‘ראשוניים’. כאלה שהוא מביט אליהם ‘מלמטה למעלה’. נפשו מושפעת מהם, בתת מודע. הוא מפנים דיבורם, מעשיהם והליכותיהם.
בסוף פרשה הקודמת, בלק, ב’מעשה שיטים’ נאמר ‘וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית’. התורה מעלימה מי הם הישראלי והמדינית, משפחתם ורום מעמדם. רק בפתח פרשתנו מרחיבה התורה וחושפת ‘וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה… זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן… ‘. הלוא דבר הוא! כתב הג”ר משה פינשטיין כי יסוד גדול בחינוך נלמד כאן! הרי בפר’ בלק מסופר המעשה המתועב שעשו. אילו יקראו שגדול בישראל כך עושה, נשיא שבט כך נוהג, נסיכה מפקירה את עצמה באופן כזה, עשוי הדבר להשפיע עלינו! נפשנו תקלוט שמעשה זה ‘מקובל’ ואפשרי! רק לאחר שפינחס עשה בהם שפטים, הרגם כדין ובא על שכרו מאת ה’, מפרסמת התורה את זהותם. אדרבא! ילמדו מכאן שאף לגדולים ביותר אין ‘חסינות’, ויש להוקיע עוברי עבירה בכל מעמד! שמותיהם מתפרסמים רק בעונש ולא בביצוע המעשה.
ילדים רואים מעשינו יותר ממה ששומעים דברינו. אילו יראו כי ‘נשיא שבט בישראל’ חטא עם בת ‘מלך מדין’, עלולים לחשוב ‘מה רבי עובד אלילים – אף אני. מה רבי מגלה עריות – אף אני!’ (ילקו”ש בהר). דוגמא אישית שלילית!
ככל שאנחנו משמעותיים יותר בחייהם, כך מושפעים הם ממעשינו. רבינו החזון איש ראה אבא גוער ונוזף בבנו ששח בבית הכנסת. קראהו לאחר התפילה והעיר לו בעדינות “בנך למד ממך היום שני דברים. האחד – שאסור לדבר בשעת התפילה! והשני – שמותר לכעוס ולצעוק”. עובדה זו מחדדת כי על למחנך לחשוב אילו תּוֹפָעוֹת לְוַי יש לחינוכו. מלמד המעיר בעוקצנות לתלמיד שמפריע בשיעור. הילד באמת מפריע. כיתה שלימה ‘סובלת’. העקיצה פוגעת וגורמת לילד להתכנס ולדום. השקט הושג. אך ילדי הכיתה למדו מרבם החשוב שמותר להעליב ולפגוע…
בהמשך הפרשה מתפלל משה ומבקש מהקב”ה שיפקוד מנהיג אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם. לא זה שיושב במגדל השן ושולח את אנשיו למערכה, אלא מנהיג מוביל, הולך בראש ומנחה את הדרך בעצמו! ילדים משקפים את הוריהם. נחנך ליר”ש, אהבת תורה, מידות מתוקנות, והליכות נעימות במעשינו. נשקיע בעצמנו ונראה נחת סביבנו בס”ד! אין משקים כל פרי ופרי התלוי בעץ – אלא את בסיס ושורשי העץ, כדברי השופט גדעון ‘מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ!’ (שופטים ז יז). כדרשת רבינו משה אלשיך: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… עַל לְבָבֶךָ, וממילא וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’ 123ymm@gmail.com
