אמרה יהודית עממית מפרשת את המשנה 'אם אין תורה אין קמח', שהתורה הביאה איתה גם הרבה 'קמח' לעולם. שבט העבדים הפך בפרשת השבוע להיות עם ישראל, מיד בגאולת מצרים הם מקבלים את מצות תפילין. בד בבד עם המצוה הכבירה הגיעו לעולם מקצועות חדשים ומפרנסים, סופרי סת"ם, בתים מאכרע'ס (עושי בתי תפילין), משווקי קלף, נפתחו חנויות תשמישי קדושה ונמכרו אותיות בספרי תורה לזכות ארגוני חסד. נצא ברחוב לכל ריכוז יהודי ברחבי העולם בערב חג, נראה המון אדם צועד קונה ומשלם, סכך, ארבע מינים, קיטלעך, תמונות רבנים, אזני המן, סכין חדה לערב ר"ה, שבעים מינים שנשתבחה בהן טורקיה, סביבונים מקבר רחל, שקיקי חול מארץ ישראל, עוגות גבינה, סופגניות, נעלי תשעה באב, סדר ברכת החמה, 'מלאה הארץ קניניך'. בציבור שלנו מעולם לא יהיה מיתון, כל חג ומצוה שיבואו יגררו בעקבותיהם גל ענק של מסחר שוקק, חזו חזו בני חביבי.
בכל ערב חג סוכות אני רואה בחוצות בני ברק אורחים מבחוץ, בדרך כלל חמושים במצלמות, לפעמים גם משתדלים לצרף כיפות קטיפה זמניות, מביאים איתם את הילדים ומראים להם את שווקי ארבעת המינים. התופעה מבורכת, אם אנשים נוסעים ליפן לראות את פסטיבל הדובדבן ולהולנד לבורסת הפרחים, לא פחות כדאי להם לקפוץ לחצר האחורית של תל אביב שלהם ולראות את 'חג האתרוגים', חזקה על הניצוץ היהודי שידלק וירגיש שכאן מדובר במשהו אחר. כאן זה לא רק מסחר, אנשים עוסקים במצוות.
בירושלים של מעלה בתקופת ר' שמואל סלנט חי סופר סת"ם מומחה וירא שמים. אחד מלקוחותיו מסר את התפילין שלו לבדיקה שנתיים אחרי הקניה. התפילין חזרו מהמגיה והיהודי חשכו עיניו, התפילין פסולים מעיקרם, הסופר השמיט בשגגה אות אחת. בא אותו יהודי אל הסופר וביקש להזמין פרשיות חדשת. שאל אותו הסופר הרי רק לפני שנתיים כתבתי לך פרשיות ? סיפר היהודי לפי תומו שאותם פרשיות נמצאו פסולות. עיניו של הסופר התגלגלו בחוריהן והוא צנח מתעלף, יהודי לא הניח תפילין שנתיים, בגללי. כשהוא קם הוא הודיע על שלוש החלטות: ראשית, הוא מחזיר לקונה את מלא הסכום ששילם אז על הפרשיות. שנית, הוא מעניק לקונה במתנה גמורה את שכר מצות הנחת תפילין שלו עצמו בשנתיים האחרונות. שלישית, הוא לא מסכים לכתוב לו פרשיות חדשות, והוא לא מסכים לכתוב בכלל, הוא פורש מהמקצוע והולך לחפש לעצמו עיסוק אחר. זה סופר סת"ם יהודי אמיתי, הוא לא עוסק בפרנסה, הוא עוסק במצוה, ואם יהודי נכשל בגללו הוא לא ראוי להמשיך בתפקיד.
אנשי כנסת הגדולה רצו לוודא שלעם ישראל יהיו מצויים תמיד מוצרי סת"ם מה הם עשו ?
'אמר רבי יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין אין כותבין'.
השאלה שעולה לכל אחד, אם סופרי סת"ם היו מתעשרים יהיו רבים יותר שירצו לכתוב ?
ענו בעלי המוסר: אם הם היו מתעשרים הם היו מפסיקים לעסוק במצות כתיבת תפילין ומתחילים לעסוק במצוה לעשות כסף, השאלה איפה הראש מונח.
בחוץ לארץ אנשים פחדו ללמוד 'מילה', מוהל לא היה מקצוע אלא שליחות קודש. כשיש מוהל הוא מוכרח לפעמים ליסוע לשלושה ימים של ר"ה לכפר נידח בלי מנין יהודים בשביל יולדת עניה שנמצאת שם עם תינוקה. השם 'חסד של אמת' לאנשי 'חברא קדישא' לא היה 'שם מסחרי' אלא שיקוף המציאות של אנשים שיכולים לעזוב הכל בעיתות לחץ ולהתפנות לגמול חסד אחרון עם יהודי גלמוד שלא על מנת לקבל פרס.
הברדיטשובער אמר 'לצום יכול גם גוי, לאכול כראוי יכול רק יהודי'. גם עובדי אלילים מתפללים, עובדים לאלוהיהם. היהודים היו הראשונים שקבלו הנחיות גם לחיים גשמיים. עם תחילת הדרך עם ישראל מקבל רשימת הוראות של 'וככה תאכלו אותו', אפשר לאכול ולעבוד את ה'.
יהודים יודעים לחיות בעולם הזה עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, ולדעת שעוסקים ברוחני. המצוות מביאות להם גם פרנסה, אבל הם תמיד ידעו להבחין בין עיקר לטפל, בין נצחי לחולף, לדעת שעוסקים במלאכת קודש. ברור לי שאף אחת מהקוראות לא סופרת סת"ם, והמוהלת האחרונה היתה ציפורה אשת משה. אבל כולן מגדלות ילדים, מסייעות בפרנסה, מתפקדות בעולם, גם אמהות גויות עושות את אותם דברים, אבל אצל האמא היהודיה יש להכל פירוש אחר, עיסוק בקדשי שמים.
