מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. ומה הלאה? תנאים ואמוראים, סבוראים וגאונים, ראשונים ואחרונים… ושוב, מה הלאה? התורה הק’ הגיעה אלינו, ועלינו להנחילה הלאה. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, לא ירושה שמקבלים, אלא מוֹרָשָׁה שמורישים…
המשנה אף מלמדת את הדרך, השיטה, היאך מעבירים, איך מורישים ירושה זו שקיבלנו מאבותינו ורבותינו. דרש הרבי ר’ יוסף יצחק מליובאוויטש כי אין התנא כותב ‘משה קיבל תרה… ולימדה את יהושע’ אלא ‘וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ’, ללמד כי התורה מועברת על ידי מסירות, התמסרות הרב לתלמידו. באופן זה ירצה התלמיד לקבל.
תנו כבוד למלמדי תשב”ר! צדיקים התבטאו ‘ככל שהחולה יותר מסוכן, כך מְזַמְּנִים לו רופא יותר גדול’. הדור מתמודד עם חוליים רוחניים ותחלואים חינוכיים. ב”ה, מן השמים העמידו כיום אישי חינוך מעולים, מלמדים איכותיים ומסורים, מאותגרים בעמידה מול תהפוכות התקופה. עקבתא דמשיחא, חוצפא יסגא, דור ששופט את שפוטיהם. שדה החינוך פורח בס”ד ביוזמות וחידושים לצד הוראה ולימוד מצוינים. יש רופאים גדולים!
צדקתם עומדת לעד! אין לתאר עוצם ערכם ויוקרתם בשמים. חז”ל דורשים “כל הלומד עם בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו” וכוונתם כי שכרם ממשיך ואף מתרבה, מכפיל עצמו שוב ושוב. מלמד שזכה ללמד לאורך השנים אלף תשב”ר, משאיר אחריו בעולם אלף יהודים שהוא, נשמת המלמד, זוכה לשכר בגינם.
בפרשתנו נאמר “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן: הַבְּכוֹר נָדָב, וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר…”. מדייקים חז”ל כי הפסוק פותח בכותרת ‘תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה’ אך לא נמנו אלא בְּנֵי אַהֲרֹן! מכאן דרש רבי יונתן שבני אהרן קרויים אף הם ‘תולדות משה’ מפני שלימדם משה תורה, והריהו ‘כאילו ילדם’. (סנהדרין יט:)
מקשה רבינו המהר”ל מפראג (גור אריה עה”פ הנ”ל) הרי משה רבינו לימד את כלל ישראל, ולא את בני אהרן בלבד, ומדוע נחשבים רק בני אהרן לתולדותיו? ומסביר, שאת המעלה הנפלאה של ‘כאילו ילדו’, השכר העצום שכלול בכך, זוכים רק כאשר עושים יותר מהנדרש. הקב”ה ציווה כי משה ילמד תורה לבנ”י. משה מילא תפקידו כנדרש. הרי כל מה שקיבל תורה מסיני לא היה עבור עצמו – אלא למען יְלַמֵּד לבנ”י. על כן, לא ניתן לקרוא לכלל ישראל ‘בניו’, כי בלעדיהם לא היה מקבל תורה מעיקרא! אך את בני אהרן אחיו הוא לימד יותר מכולם, יותר ממה שנצטווה ללמד את הכלל, ועל התוספת שהוסיף יותר מחובתו – קרויים בניו!
מבהיל על הרעיון! הרי לנו שהמלמד שנותר רבע שעה אחרי ‘הצלצול’, לסייע לתמיד להשלים חומר, המלמד שמוציא ‘מכיסו’ לקנות טופי לכיתה, המלמד שקובע עם תלמידים ביום השבת שיעור הַעֲשָׁרָה, המלמד שטורח להשתתף בחתונות אחי ואחיות תלמידיו כדי לשמחם, הם הם הזוכים למעלת ‘כאילו ילדם’ היקרה!
האם המלמד ‘חייב’ לכתוב ‘משפט חיזוק’ על כל מבחן שמחזיר? האם חייב לאכול פת שחרית בכיתה (ולהפסיד ‘חדשות חדר מלמדים’) כדי להרויח ‘זמן איכות’ עם תלמידיו? האם חייב להגיע לת”ת 20 דקות לפני פתיחת היום, כדי להקדים את תלמידיו לכיתה [כמנהג הקב”ה בקבלת התורה] ולקבלם בפנים מאירות? המלמדים באמת לא ‘חייבים’, הם ‘זוכים’! ומתן שכרם בצידם: התלמידים מזהים את מסירותם, ורוצים לשמוע מהם, כנ”ל.
וכאשר תלמידו אינו ‘בן חֲבֵרוֹ’, כי הוריו רחוקים ביר”ש ובתרבות, תלמיד מבית ‘שונה’ או ‘פשוט’, עליהם אמרו חז”ל “וכל המלמד את בן עם הארץ תורה – אפילו הקב”ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו!” (בבא מציעא פ”ה) קורא נכבד! עֲמֹד בתור אצל מלמדי תשב”ר, להתברך מפיהם בדבר ישועה ורחמים, כי בכוחם לבטל גזירות!
ולמלמדים הקדושים אקרא: העריכו את עצמכם, ראו גודל משימתכם, עתיד העם היהודי תלוי במסירותכם!
בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
