“ידוע בוודאי לכולכם כי האור החיים הק’ כתב מ”ב פירושים בפסוק אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.”. המרצה הנכבד עמד בפנינו, עשרות ‘פרחי הוראה’ בקורס ‘מבוא לדידקטיקה’. לקראת קבלת ‘רשיון הוראה’ התכנסנו פעמיים בשבוע. כמלמד צעיר, בלעתי כל מילה. “המשימה היא”, המשיך המרצה, “תלמדו היטב את כל מ”ב הפירושים, וְעִרְכוּ רשימה: אילו ג’ פירושים מתאימים ללמד ילדים בני 9-10, אילו ג’ פירושים לילדים בני 11-12, ועוד ג’ פירושים לנערים בני 14-15.”. הוא הסביר שההגדרה ‘מתאימים’ אין פירושה ‘הבנה’ בלבד, שהילדים ‘יבינו’, אלא התאמה לגיל: ברמת הבנתם וגם לצורך חינוכי לגיל האמור, ז”א, ללמדם ג’ פירושים ש’מְכֻוָּנִים’ אליהם.
בשעת כתיבת השורות אני מתרגש. אני חוזר למעלה מחצי יובל שנים. טרם הכרתי את צרכי הגילאים השונים! יחד עם חברותא שי’ ‘היינו עמלים בתורה’, ובס”ד כעבור שבוע הגשנו עבודה ערוכה… למדתי המון!
לאור סיפור חשוב זה, ובפתח מאמר ‘מחייב’, אציג משפט נוקב, שכל מלמד יציג מול עיניו מדי יום ביומו: ‘הַמְּלַמֵּד מְלַמֵּד – האם התלמיד לומד?’. האם התלמיד בכלל מעוניין לשמוע? האם הוא אוהב את הלימוד שלך? האם רוכש ומפנים קנייני נצח ‘איך לומדים’? האם התלמיד מתקדם ומתפתח להיות “לומד עצמאי”?
מה חידש בקרבנו אותו מרצה ‘זכור לטוב’? מה לימד אותנו באמצעות אותה משימה? הוא חידד אצלנו יסוד “בשביל ללמד את האחר עליך לבסס שלשה דברים: מה אתה מלמד, את מי אתה מלמד, ולמה אתה מלמד אותו את זה“. איזה ‘קטע’ באור-החיים תבחר לילד בן 10… לא רק ‘כדי ללמד’, אלא ‘ללמד אותו!’. שיבין את הקטע, ושזה ‘ידבר אליו’, שזה יוסיף משמעות לחינוכו. אחרי הכנה זו, מסתבר ש’אתה תְּלַמֵּד והוא יִלְמַד.
בשיחה שקיימתי עם מחנך בכתה ז’ דיברנו על הקושי שלו בשיעורי גמרא. תלמידיו בבית-הספר חשופים לרחבי תבל והבל. “המפקח! הגמרא לא מעניינת אותם! אולי אעבור לגמרות קלות?”… צפיתי בשיעוריו [לכן קראתיו לשיחה אישית], לצערי, הבנתי ללב תלמידיו… הסברתי לו: “נער בן 13 לא ישקיע בלימוד גמרא כאשר הוא לא ‘מבין’ את הענין. עליך להשקיע בהכנה יסודית, למסור כראוי, וכך יבינו, ילמדו, ואף יֵהָנוּ מהגמרא!”. הוא מצטדק ומסביר “זה לא קשור להכנה שלי, הם פשוט לא מקשיבים…!”. ירדתי איתי לדוגמאות “אתה מתאמץ ליישב ‘סתירה’ בין שתי ברייתות. הכיתה לא קַשּׁוּבָה כי שלא איכפת להם ששתי הברייתות סותרות זו את זו! פתחת קטע “איבעיא להו… תלמידי הישיבה שאלו שאלה”, עד שתלמידיך לא יהיו מגורים וסקרנים לשמוע את התשובה ל’איבעיא’ – לא יקשיבו! ולכן, כאשר אתה מוכן בחומר, אתה חי את האיבעיא, הגמרא בוערת בעצמותיך, תזכה להעביר את הלהט, את הרצון לדעת, ובס”ד הכיתה תלמד, תתקדם ותתפתח…”.
עלינו ‘להיות עמלים בתורה’ לפני שמלמדים את האחרים. לטחון את החומר הדק-היטב בינינו לבין עצמנו, להבין כל מילה, להרגיש את השאלות, להבין מה השתנה בהבנת הסוגיא לאור התירוץ, מה ‘היה בראש’ האמוראים הק’ החלוקים בדעותיהם. למה לא קיבל פלוני את הוכחת חברו, למה דחה אלמוני את הראייה…
הלימוד אינו ‘ביאור מילולי’ בלבד. אסור שהמבחן השבועי יכלול רק ‘שאלות ידע’: מה הדין ב…? מה אמר רב פפא? כְּתֹב ב’ פירושים ברש”י… אלא אף: למה הדין… למה אמר רב פפא… מה בין ב’ הפירושים ברש”י?
למה ילד אוהב ספר קומיקס? הריהו קוראו שוב ושוב! כי זה מגרה, מעניין, מוגש בצורה חיה, ‘מְסַפֵּר סיפור’… גם שיעור גמרא תהיה כך! הכל תלוי ב’מְסַפֵּר’… וחי בהם! עמלים בתורה! יש ‘תכסיסים’ רבים איך לחבר תלמידים, את זה לומדים כל ‘שני ורביעי’ לאורך סמסטר שלם… הנה ה’תכסיס’ ראשון, חוק ולא יעבור, המלמד יכין את החומר שוב ושוב, יכתוב ויסכם, יהפוך כל אבן, ידע ביאור כל מילה, ובכך – בשעת השיעור ‘יִחְיֶה’ את הגמרא. רק כשהוא חי – יזכה לעשות ‘הנשמה מלאכותית’ וְיַחֲיֶה את תלמידיו בנשמת רוח חיים!
יסוד חשוב: מטרת הלימוד אינו ‘לדעת’ אלא ‘ללמוד’. הקב”ה דורש אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. עמל התורה. והמלמד הוא ‘הכי’ משמעותי לעתיד תלמידיו. ‘מאן דנפח – מדיליה נפח’, להפיח בהם אהבת התורה, התענוג העילאי!
בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
