לפני שנים, הושבתי בימי ספירת העומר 'מעגל תלמידים' לדון במשמעות הדרישה "לנהוג כבוד זה בזה". ברור שחז"ל לא התכוונו שתלמידי רבי עקיבא מתו בגלל שלא קמו לשיר 'ימים על ימי מלך תוסיף' כאשר חברם נכנס לחדר, וחטאם אינו שלא הפליגו בתארי כבוד מוגזמים לפני שמות עמיתיהם. הרי מדובר על מתן כבוד לזולת, להתייחס בנכבדות ונעימות, להרגיש במחסורו, להטיב במאור פנים ובמילה מעודדת. 'כבוד האדם' במובנו הבסיסי.
ביקשתי מתלמידיי להעלות הֶרְגֵּשִׁים ודוגמאות להרחיב בהם את מושג 'לנהוג כבוד זה לזה'. דיברו על ביקור חולים, התגייסות לסייע לחבר לקראת מבחן, לחלוק ממתקים ביום טיול, להרים בסוף היום כסא של תלמיד נעדר, ועוד. אחד התלמידים הציע "המנהל! סַפֵּר לנו שוב הסיפור עם העכבר". רגיל הייתי בסיפורת, ולקח לי רגע להיזכר לאיזה סיפור הוא מתכוון. אכן, הילד צדק, הסיפור ממחיש את חשיבות העזרה ההדדית, גם כשזה – לכאורה – לא להנאתך.
העכבר הקטון מציץ דרך חָרָךְ בקיר ורואה את בעל הבית פותח חבילה. עקב העכבר בסקרנות לדעת מה יוציא ממנה. אבוי! העכבר רואה כי הוא מוציא 'מלכודת קפיץ' חדשה ומניחהּ באחת מפינות הבית! העכבר חושש לנפשו! הוא יוצא לחצר ומשתף את התרנגול בדאגתו "מה אעשה? הונחה מלכודת קטלנית!" מתנשא התרנגול ואומר "וכי מה אכפת לי? וכי אני מסתובב בבית?". ממשיך העכבר הלחוץ לכבש "אני פוחד מאוד מהמלכודת!". הכבש לועג "עליך לשים לב! שמור על עצמך! זו לא הבעיה שלי!" וממשיך להעלות גרה. הלך העכבר לחפש נוחם ועצה מהפרה הגדולה. גם היא מקלה ראש ואומרת לו בקור רוח "זה לא מגרד לי. המלכודת קטנה מדי להזיק לרגל שלי!". מסכן העכבר. שום עזרה ואפילו לא מילה מרגיעה אחת. בראש מורכן ובלב חרד חוזר לחור שלו, כשהוא חושש לעתידו.
בשעת לילה מאוחרת נשמעת צעקה בכל רחבי הבית והמשק. עקרת הבית ירדה לשתות, ונתקלה במלכודת. הבוהן שלה נצבטה והיא מדממת מאוד. רופא הוזעק. הרופא חבש את רגלה, ואמר לבעלה להכין מרק עוף טרי, להרגיעהּ. יצא מהר לחצר ושחט את התרנגול והעמיד מרק לאשתו… למחרת ראה הרופא כי הפצע מזדהם, ויעץ שתאכל בשר שָׁמֵן לחיזוק כללי. מיהר בעלה ושחט את הכבש… קרוביה שמעו את שארע ובאו לבקרה. כדי להאכיל את האורחים הרבים שחטו את הפרה. העכבר המשיך להציץ מֵחָרָךְ בקיר, ונזכר בכל אלה שהרגישו שהבעיה בכלל לא שלהם…
פרשת השבוע, 'בהר סיני', עוסקת בדיני שמיטת קרקעות, מכירת שדות ובתים, הלוואת כספים וגיבוי מסחרי לאחינו, אופן מכירת עבדים וההנהגה עמהם, ועוד מצוות שהמשותף ביניהם הוא ההכרה כי לה' הארץ ומלואה, גֵּרִים אנחנו בעולמו, ממנו הכל ומידו נותן לנו. בשיעור לקראת שנת השבע שאל תלמיד בן-עיר "מה נוגעת השמיטה אלינו? אין אנו דרים מושב חקלאי, הירקן ליד הבית מוכר סחורת חו"ל, אין לי בבית עציצים נקובים ושאינם נקובים…". הסביר המלמד כי המסר המרכזי הוא "שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור…" הנכסים לא שלך! העולם לא שלנו! יש בעל הבית וכולנו משועבדים לכללים שהוא יתב"ש קובע. גם הכסף בכיסנו אינו שלנו, הבית בו גרים שייך לה', אנו מברכים על האוכל ליטול רשות מ'בעל הבית' לאכול מהאוכל שלו! נודה לו על כל נשימה!
כל ילד נזהר לא להיקרא 'פרייאר'. חשוב שהוריו ומוריו יחנכוהו כי במעשי צדקה וחסד לא נחשבים כזה! חושבים על הזולת, מתייחסים ומתבוננים בצרכי האחרים. לא נהיה כמו בעלי החיים הנ"ל שהעלימו עין מדאגת החלוש והזוטר, בחושבם "מה זה קשור אלי". וגם כשזה לא-כל-כך קשור, נתגייס במתן עצה ועידוד, להקשיב לו ולהרגיעו.
ילדינו יקחו מאתנו דוגמא אישית: כמו שאב המפרנס בניו ובנותיו אינו 'פרייאר' כי מדרך הטבע שכך נוהגים, כך יראו שנותנים לעניים, תומכים בחלשים, ומשתתפים בצער הזולת. המרבה הו"ק לצדקה וחסד מרויח ולא מפסיד!
כאנשי חינוך עלינו לקבוע זמן מדי יום ביומו לחשוב על הסמוכים לנו. מי זקוק למילה טובה, מי זקוק למזון גשמי או רוחני? המדרש בפרשתנו מאריך ומשבח אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. להשכיל, להיות חכם, לעזור מתוך התבוננות ושכל. ונזכה ויקוים בנו המשך דברי הפ' בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. כשנזכור שהוא "בעל הבית" נהיה כדאיים לעזרתו!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
