לפני כחצי יובל שנים הואשמה אמא צעירה מאחת השכונות הירושלמיות, על שהיא מענישה ומכה את בניה. כשהועמדה למשפט טען פרקליטה, עו"ד חרדי, שהיא צודקת! כך נהגו בכל הדורות, ומסורת אבותינו 'בידינו' ממש! הוא אף הציג בפני השופט הפסוק ב'משלי': חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְּנוֹ! ומי יחלוק על שלמה המלך, החכם מכל אדם!
בבוא השופט למסור גזר דינה, פתח ואמר: אין חולק כי אכן 'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם… וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם…', אך בוודאי נדרשת חכמה רבה להבין את דבריו שנאמרו בדעה עמוקה. מאידך, חז"ל קבעו (פסחים ס"ו) "כל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו". הכועס נעשה 'טיפש' בשעת כעסו. איך יכול לאדם הרוגז, ה'טיפש הזמני', להרים יד ולהכות את בנו, תוך שנתלה בדברי שלמה? הרי דברי חכמה ניתן לקיים רק בחכמה, במצב רוגע!
מחנכים מומחים ויר"ש יודעים בברור: אין מקום ל'כעס' בעבודת החינוך. ניתן להשפיע על נפש התלמידים רק מתוך שלוה ונחת. לעומת ה'אשליה' שכעס הוא כלי יעיל ומטיב את מעשי התלמידים, כבר כתב רבינו ה'חזון איש' ('אמונה ובטחון' פרק ד') "כאשר מייסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על הֶעָוֶל אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והתלמיד מתעורר על חטאו, וגמר בליבו שלא לִשְׁנוֹת חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך התרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו, שרואהו משתמש במגונות אלה בשעת תוכחתו, ו'גדול שמושה יותר מלימודה', והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה – כשמתלווה עמה ממידות הלא-טובות".
בפרשתנו, מברך יעקב אבינו את בניו. על שמעון ולוי אומר 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. רבינו ה'בית ישראל' היה מספר שזקנו רבינו ה'שפת אמת' העסיק בביתו ת"ח, מחסידי קאצק, ללמד את בניו. פעם, שיחקו בניו הצעירים של הרבי, והתרוצצו סביב המלמד, בזמן שלימד הבנים הבוגרים. פנה אליהם בגערה, אך הם המשיכו במשובתם. פקעה סבלנותו, ועמד ממקומו בכעס. ראה זאת הרבי ואמר "הרי במשנה נאמר 'ולא הקפדן מלמד'. הרבי הוסיף והסביר לו הפסוק הנ"ל, שיעקב לא קילל את בניו, אלא כשראם כעסנים, ברכם שיעקרו מקרבם מידה זו. לכן אמר שיהיו 'סופרים ומלמדי תינוקות' שהרי 'לא הקפדן מלמד', וכשיעסקו במלאכות קדושות אלו – שבהן הכעסן נכשל – יעמלו לתקן כעסם ויתמתנו ברוגזם. אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם!
אין ספק שעבודת החינוך נעשית מורכבת משנה לשנה, אך על המחנך להפנים בנפשו שכעס מזיק ומקלקל, כאשר התלמידים רואים את רבם רוגז – הם בזים לו. מאחורי גבו לועגים ומחקים דמותו הכעוסה ודיבורו הרוטן והזועף!
סיפר הרה"ק רבי יצחק מוורקא "התלוויתי למו"ר הרה"ק רבי דוד מלעלוב בנדודיו. הגענו לעיר אחת, ואשה ראתה את רבי דוד והתחילה להכותו! היתה זו אשה עגונה שבעלה עָזְבָהּ לפני שנים רבות. היא טעתה וחשבה שרבי דוד הוא בעלה, והתפרצה עליו במכות! כאשר קלטה שטעתה מררה בבכי והתחננה שימחל על שביזתה אותו והכתה אותו. הרגיעה הצדיק ואמר "לא אותי הכית, אלא את בעלך! רק טעית וחשבת כי הוא אני". בלכתם הסביר לי רבי דוד שכך נהג יוסף הצדיק (בפרשתנו) כאשר הרגיע את אחיו המתחננים לסליחתו אמר "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", פגעתם בי כי חשבתם שאני הפועל לרעתכם! זה בכלל לא היה אני! רוב הכעסים באים בגלל חשיבה מוטעית זו…".
מַשְׁבְּרֵי הכעס מתעוררים בליבו של המלמד כשהוא נפגע מיחס התלמיד כלפיו, זלזול בדבריו, אי ציות להוראותיו. המלמד חש צורך פנימי דחוף לשקם מעמדו מול הכיתה, ועושה זאת בצעקה, גערה, בהענשה… עצה טובה למלמד: חֲשֹׁב שהילד לא מתכוון אותך אישית! הוא מתחצף 'לרב'ה שלו', זה שמונע ממנו… הדורש ממנו… כרגע זה אתה…
