הקמת המשכן – הסוד הטמון במאמץ האנושי
בפרשיות ויקהל-פקודי אנו קוראים אודות סיום הקמת המשכן. במדרש תנחומא בפרשת פקודי מובאת תובנה עמוקה, המאירה באור חדש את מושג כוחות הגוף והנפש: "אמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר, שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך, שנאמר 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, יח), וכן הוא אומר: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד' (מ, א-ב). אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר 'וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן' (מ, יז), ומי העמידו: " משה, שנאמר: 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, יח)".
משה רבנו היה מיצר על כך שלא נטל חלק פעיל במלאכת המחשבת של המשכן, שהרי בצלאל וחכמי הלב הם שעסקו במלאכה. בתגובה, הבטיח לו הקב"ה כי רגע ההקמה הסופי יישמר רק לו.
משה פונה לקב"ה וטוען שאין בכוחו הפיזי של בשר ודם להעמיד קרשי עץ כבדים ועצומים כל כך. תשובת ה' מפתיעה: "עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימתו". הדברים מעוררים תמיהה: אם המשכן עמד בדרך נס ("עומד מאליו"), מדוע נדרש משה "לעסוק בידיו" ולהראות כאילו הוא מקים אותו: ומדוע התורה מייחסת לו את ההקמה באופן בלעדי, אם בפועל היה זה מעשה שמעל לדרך הטבע?
גבורה גופנית כמעלה רוחנית
כדי להבין זאת, עלינו להעמיק במושג ה"גבורה" כפי שהוא מופיע במקורות חז"ל. לכאורה, כוח פיזי נתפס כעניין חומרי, אך חז"ל רואים בו מעלה רוחנית הנדרשת לאנשי המעלה. כך נאמר על אהרן הכהן במדרש ויקרא רבה: "'והכהן הגדול מאחיו', למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בה' דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר, ובשנים. בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהוא גיבור. בא וראה אהרן, כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד. כיצד היה מניפם? מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח".
חז"ל מתארים כיצד אהרן הניף 22,000 לויים ביום אחד, פעולה בלתי אפשרית מבחינה פיזיולוגית. באופן דומה, הגמרא במסכת נדרים (לח ע"א) קובעת כי הנבואה שורה רק על מי שהוא "חכם, גיבור, עשיר ועניו", ולומדת זאת ממשה רבנו, עליו נאמר "ויפרוש את האוהל על המשכן", מעשה שדרש כוח פיזי עצום.
נשאלת השאלה, לשם מה הכהן הגדול, או הנביא זקוקים לגבורה? ומדוע היא נחשבת לגביהם כמעלה רוחנית?
התשובה טמונה בהבנה שגבורה אינה נמדדת במסת שריר, אלא במיצוי מוחלט של כוחות הנפש. הגיבור האמיתי הוא זה שמגייס את כל ישותו, הפיזית והרוחנית כאחד, למען המטרה. ההיפך מ'גבורה' בהקשר זה אינו 'חולשה', אלא 'עצלות'. העצל הוא זה שמרפה ידיים ומתייאש מראש מול המשימה, בעוד הגיבור משקיע מאמץ עליון ללא שיור, גם כשהמטרה נראית רחוקה מהישג יד.
סוד ההשתדלות
מכאן אנו למדים יסוד גדול בחיי האדם: כאשר אדם מתאמץ ועושה כל שביכולתו עד קצה גבול היכולת, הוא פותח פתח לסיוע שמימי לחולל את השינוי.
כך היה אצל אהרן הכהן: הוא לא נרתע מהמשימה הכבירה של הנפת אלפי הלויים. הוא ניגש למלאכת הקודש במסירות, החל להניף, ורק אז, כשכוחותיו האנושיים מוצו, סייעו בידו מן השמים. כך היה גם אצל משה: עצם המאמץ הפיזי שלו להקים את המשכן, למרות ידיעתו שהדבר אינו אפשרי בדרך הטבע, הוא שהפך אותו ל"מקים המשכן".
רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מסכם זאת ביסוד נפלא: "האדם אין לו אלא המעשה, ואילו התכלית והתוצאה מאת ה' יתברך. ועל כן בוודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז תצא מהם התכלית הנרצית. ואדרבה דווקא משום שאין האדם פועל התכלית, ורק ע"י מעשיו עוזרים לו מהשמים, א"כ ככל שיעשה ביתר התאמצות וביתר ניצול כוחות נפשו, יותר יסייעוהו לכך. וא"כ אין גבול ליכולתו של אדם, שהרי בין כך וכך אין התכלית מכוח עצמה. ועל כן אין להתפלא אם ביכולתו של אדם לעשות דברים שלמעלה מדרך הטבע".
למרות שהמשכן הוקם בדרך נס ("עמד מאליו"), התורה מייחסת את ההקמה למשה כיוון שהוא השקיע את כל כוחו ומאמצו הפיזי במשימה שנראתה בלתי אפשרית. "גבורה" אינה כוח פיזי גרידא, אלא מיצוי מוחלט של כוחות הנפש והתגברות על העצלות. התוצאה הסופית אמנם בידי שמים, אך האחריות על המאמץ והעשייה מוטלת על האדם, והיא זו שמעניקה לו את הזכות על ההישג.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
לרעיונות יפים על פרשיות ויקהל פקודי, ניתן להיכנס בקישור
