בסוף הפרשה הקודמת – יתרו, ציווה בורא עולם לבנות לו מזבח מאדמה ואבנים, ותחילת פרשתנו מדברת בעניין דינים ומשפטים, וכבר עמד רש"י על הקשר שבין הדברים, ואומנם חשבתי על נקודה נוספת שאפשר להוסיף בהקשר שבין העניינים הללו.
והענין הוא שהנה ה' ביקש כלים מזהב כמו חלק מהארון והמזבח והמנורה והשולחן, והכלים שהיה בהם זהב היו מונחים רק במקומות הצנועים והפנימיים – באוהל מועד וקודש הקודשים, שכוהנים בלבד היו נכנסים לשם ולא שאר עם ישראל, אבל במקום הפומבי החיצוני-בחצר, לכלי הגדול ביותר והכי שימושי בבית המקדש- המזבח, שכל עם ישראל רואהו, שם לא ביקש ה' מזבח מכסף וזהב אלא מזבח מאבנים ואדמה, למרות שהכל שלו וכל העולם שלו.
כל שכן אנחנו בני אדם חובה עלינו להסתפק במועט, ולא לנסות להרשים את חברינו ושכנינו ומשפחתנו, וממילא לא נגיע למצב של גניבות ולהימכר לעבד, או חלילה למכור את הבת הקטנה לשפחה, ולכן הוסמכו שני העניינים זה לזה.
זה מזכיר סיפור ששמעתי, שפעם הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון שמע שיש פילוסוף חכם ומלומד עצום שמתגורר בחבית, הסתקרן אלכסנדר מוקדון והלך לפגוש את הפילוסוף.
ואכן כך היה, החכם הגדול היה טמון בחבית השוכבת, והיה כותב וכותב, התקרב אלכסנדר מוקדון לפתח החבית, ואמר: כבוד הפילוסוף הגדול אני אלכסנדר מוקדון הכובש הגדול בא לבקרך ולראותך, ואשרי שזכיתי לראותך, וכפי ששמעתי כן הדבר, הנך מתגורר בחבית וזה כל רכושך, אבל לא עוד! אני הכובש הגדול נותן לך רשות לבקש ממני כל מה שבליבך ובאפשרותי לתת לך,
אלכסנדר מוקדון היה בטוח שהפילוסוף יבקש בית גדול, או אפילו ארמון, ואבל לא את זה ביקש הפילוסוף, אלא הפילוסוף אמר לאלכסנדר מוקדון: אם באמת אתה מרשה לי לבקש מה שבלב שלי, אז הנה בקשתי, בבקשה זוז הצידה כי אתה מסתיר לי את השמש, וקשה לי לכתוב בחושך!
