'הגולם מפראג' התבקש לשאוב מי באר ולשפוך לחבית שבירכתי הבית. בגבורתו האגדתית שואב הגולם ושואב, החבית התמלאה, והגולם ממשיך… המים גולשים למורד הרחוב בשכונת היהודים. צִוָּהוּ לשאוב, אך לא אמרו 'עד מתי'… 'אגדה' זו, כיתר 'סיפורי הגולם, סיפור נאה הוא, גולם הוא גולם. לא חושב ולא מבין. הבה נדבר על ברי-דעת…
'גביר' קיבל מאבותיו, כי רכישת 'עלייה' ביום כיפור מסוגלת למחילה ומקרבת להשם. מדי שנה, הגבאי מוכר 'מצוות היום', הגביר משקיע ורוכש עלייה בדמים מרובים. הוא אפוף שמחה של מצוה וחש התעלות רוחנית. ויהי היום, מישהו מתחרה עמו על העלייה האחרונה שעומדת למכירה. "צוויי הונדערט" (200) מכריז הגביר, והלה משיב "און פופציג" (50+)… מטפסים ועולים, המתפללים עוקבים בדריכות, סכומים שאינם 'עוברים לסוחר' אצל מרביתם, נוסקים ל"צוויי טויזענט (2000) רובל זהב"… מחיר חתונה סטנדרטית… הגביר, סמוק פנים, מתנשף ומזיע, ממשיך להתחרות, מציע 'רבבות', העיקר לנצח! כבר מזמן אין כל קשר בינו לבין מנהג אבותיו, זה כבר לא 'לכבוד יוה"כ'. הוא כבר פועל למענו, מתוך אגו מנופח, אינו מסוגל לעצור, לא יתכן שמישהו יְנַצְּחוֹ. כבר לא חושב לא על הקב"ה ולא על אבותיו.
בתחילת הפרשה נלמד כי מקהיל משה רבינו את קהל עדת ישראל, ומבשר שהקב"ה מתרצה ולמחול על חטא העגל, ובבניית המשכן ישוב להשרות שכינתו ביניהם. הם נדרשים לנדיבות לב, לתרום מהונם זהב כסף ונחושת, ועוד חומרי בנייה ואריגה, ל'מלאכת המשכן'. בנ"י יוצאים בהתרגשות! 120 יום לאחר אותו 'יום שחור', בו נפלו לתהום החטא ועשו עגל מסכה, יש הזדמנות לכפר! ביומיים הקרובים אצים רצים, מביאים את כל מה שמשה ביקש. מודיעים למשה רבינו 'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה'. תיכף ומיד 'וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה… אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ', ואכן 'וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא'. התורה מסיימת 'וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר'.
שואלים, אמנם הביאו דַּי, למה שלא ימשיכו לתרום וישמרו את התרומות לעתיד? עוד שואל רבינו 'אור החיים' הק': די או הותר? כותב רבינו ה'שפת אמת' (ויקהל שקלים תרל"ה) רעיון חשוב, מעשי לשעה ולדורות:
מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' 'רצוא ושוב' פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע"ה והחכמים שמרו מעשי בנ"י שלא להתערב בו פניות…
העצירה – חובה! עוצרים וחושבים, עורכים חשבון נפש, בודקים 'כיוון' ועושים הערכת מצב פנימי. בדרך זו ממשיך ה'שפת אמת' ליישב קושיית אוה"ח הק' הנ"ל, התרומות היו דים למלאכת המשכן, והעצירה כָּלְאָה את הבחי' של 'והותר', שלא תתפשט לריק. בהמשך מביא ה'שפת אמת' 'ממורו זקינו' רבינו 'חידושי הרי"ם' שדרש: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב (שיה"ש ז' ב'), שהיופי בנדיבות הוא המנעול, המעצור המתבקש. גם בדברים טובים יש חובת 'נעילה'.
בתום מערכת בחירות הומה ויצרית, "וכמובן שהכל רק לשם שמים", יש ללמד את תלמידינו: 'עוצרים!' די, נגמר! אף אנו הבוגרים, אל לנו להיות 'גולם' המרבה לעשות ללא חשיבה. נערוך חשבון נפש – כהמשך דברי ה'שפת אמת':
וזהו פי' המשנה 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים – כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל, וז"ש העשיר לא ירבה כו':
'בעל תפילה' פנה לאחר 'מוסף של ראש השנה' הארוכה לרבי שלו ושאלו "איך היתה תפילתי?". השיבוו רבו "הקטע בו התאמצת ביותר – היה פחות מוצלח…". שהרי, השתדלות יתירה משביחה את האדם העושה, ולא את המעשה.
עוצרים לבדוק את הגבולות, האם 'כבוד רבו' ו'כבוד שמים' מתערבבים לכלאים פסולה והופכים ל'ניצוח' יצרי מאוס? האם המטרה, גדול ככל שהיא, מתירה אמצעים אסורים? נזכור כי המחיצה בין גן עדן לבין גיהינום – כחוט השערה…
ואף במלאכת החינוך: מלמד החליט להרחיק תלמיד, או מנהל גמר אומר לפטר עובד. עצם הדבר מותר, אך אסור לבכר שיקולים זרים ותחושת התנצחות. לעצור, לחשוב, האם אני עדיין ממוקד מטרה, או שמא נתפסתי לדווקנות…?
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
