ב' אלפים רפ"ט עמיאל בן התשע יושב על ברכי אביו, ומאזין בפה פעור לתאורי הארץ המובטחת, ארץ ישראל הקדושה אליה הם עומדים להכנס בעוד מספר ימים. 'שם כבר לא נחיה במדבר באהלים – מספר האב – , תהיה לנו חלקת אדמה משלנו בה נבנה לנו בית אבן, בשבתות נתקבץ יחד לקריאת התורה, ואילו המשכן יהיה רחוק מאיתנו במקום משכנו הקבוע, ונעלה אליו לרגל שלוש פעמים בשנה'.
'גם האוכל לא יהיה כמו כעת' – ממשיך אביו של עמיאל. 'המן שפסק מלרדת בפטירתו של משה רבינו לא ישוב עוד'. 'ומה נאכל' ? שאל עמיאל בחשש. 'אל דאגה. נזרע חיטים, הארץ זבת חלב ודבש היא, ותגדל אותם בטוב ובשפע'.
עמיאל לא יודע מה זה 'לזרוע', הוא גם כמעט לא מכיר מהם 'חיטים'. פעם אבא רצה להקריב קרבן מנחה, והוא קנה ב'בסטה' של איזה מואבי שהגיע אל שולי המחנה מעט חיטים, וטחן אותם לקמח.
כשנכנסים לארץ הוא רואה את אביו נוטל גרעיני חיטה וטומן אותם באדמה. הוא מסתכל בענין ובתמהון, יש בטח איזו שהיא סגולה בלטמון את הגרעינים הצהובים הללו בחול. אחרי כמה ימים הוא חפר בסתר באדמה, רצה לראות אם הגרעין הפך לזהב, ומצא גרעין רקוב לגמרי. לאבא הוא לא סיפר שלא יתאכזב. אחרי חודש הוא רואה בשדה שבלים זהובות למאות זוקפות ראש ומתנענעות ברוח. הוא ניגש לאביו ואומר:
'אבא, ראה עד היכן כוחה של ארץ ישראל. כשהיינו במדבר התפרנסנו בדרך הטבע מהטל הלבן שהיה יורד באופן טבעי בלילה ליד פתח האהל. ואלו כאן ניסים שכאלו, לוקחים גרעינים, טומנים באדמה. הם מרקיבים, ומכל גרעין כזה צומחת חיטה גדולה ומזינה'.
אולי אנו מחייכים, ואביו חייך גם כן, אבל במחשבה שניה האם עמיאל לא צודק? האין גידול התבואה מהרקבון נס נפלא?
במחשבה שלישית שניהם אינם צודקים. כל אחד מתייחס לארועים אליהם הוא התרגל כטבע, ולחריגים כניסים. אצל האב, המן הוא הנס והזריעה טבע, ואצל עמיאלי הקטן המן הוא מוכר ורגיל, והליך הצמחיה הוא מופת על טבעי. ולאמיתו של דבר, 'בא זה ולימד על זה', שהמונח 'חוק טבע' הוא רק תרגום ארצי ושטחי להגדרה האמיתית: 'אצבע אלוקים'.
ההסתכלות המרוממת הזאת פותחת שער ליהודי לעבור לעולם שמעל לטבע. אל הלעכוביטשע'ר נכנס יהודי, בבקשה לישועה למעלה מדרך הטבע. הוא נטל את ידו ואמר לו: 'בא ונשנן יחד את י"ג עיקרי האמונה', וכך הוא פעל בשבילו את הישועה המתבקשת. כשיודעים זוכרים קולטים ומתמלאים בהכרה עמוקה בכך 'שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים' ומכריזים על כך בפה מלא 'אני מאמין באמונה שלימה', אין הבדל בין נס לטבע. מי שרואה בכל הטבע נס, ראוי לחולל בשבילו ישועה שאצל אחרים אמנם תיחשב כיוצאת מדרך הטבע, אבל אצלו הנס הגדול וכל העולם הטבעי כאחד, תלויים כולם בכל רגע אך ורק במאמרו של הקב"ה.
בנס קריעת ים סוף נוכחו עם ישראל ביכולת לילך 'בתוך הים ביבשה'. אבל מתוך כך הם הגיעו להכרה הגבוהה יותר, והשירה מסיימת בפסוק 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' גם כשנצא מהים ונמשיך ונלך ביבשה, זהו עדיין נס בדיוק כקריעת ים סוף, אף 'ביבשה- בתוך הים'. הנס בא להאיר בפרוז'קטור של אלוקות את כל מרחבי העולם הגשמי וחוקי הטבע, הכל משמים.
מי שטחו עיניו מראות, ואוטם את ליבו מהבין, גם הנס לא יועיל לו. מי שלא ילמד מהנס שכל העולם שלנו הוא נס, סופו שיתייחס אף לנס כטבע. אין הסבר אחר לתופעה שאף את המן עצמו שהיה נס גלוי היו כאלו שניסו לחפשו נגד ציווי ה', 'ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט' 'ולא שמעו אל משה ויותירו'.
כשבתו של ר' חנינא בן דוסא נראתה לפניו בפנים נפולות, אמר לה: 'מה לך ביתי, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק'. זוהי לא תפילה או ברכה, זוהי השקפת עולם של גדול העולם, והיא זו שעשתה לחומץ שאמנם ידלק. מי שאצלו זהו נס גדול, יבדקו בשמים אם הוא ראוי לנס כזה. ככל שברור יותר אצל היהודי מי אמר לשמן לדלוק, כך פשוט לו יותר שבשבילו יתברך 'שהכל נהיה בדברו', אין הבדל אם להדליק את השמן או את החומץ. 'את שכר האמונה מקבלים ישראל בעולם הזה' אומר המדרש, כי ככל שהאמונה בהירה יותר, כך העולם כולו על טבעיו, בעיותיו וצרותיו, מתכופף, בטל ונכנע בפניה, ובפני היהודים נושאי דגלה.
