מובא במדרש (ב"ר כ, ו) נוֹחַ לוֹ לְאָדָם לְגַדֵּל לִגְיוֹן אֶחָד מִשֶּׁל זֵיתִים בַּגָּלִיל וְלֹא לְגַדֵּל תִּינוֹק אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל– יותר קל לגדל שדה ענק של זיתים בגליל שהיא אדמת טרשים וסלעים מאשר לגדל תינוק אחד בארץ ישראל כפי שצריך. דברי חז"ל אלו לא נאמרו בכדי להביא אותנו לייאוש מכובד המשימה, אלא להעמיד בפנינו את תמונת המצב כמו שהיא, שנדע את הקושי והאחריות הגדולה המוטלת עלינו, להניח בפנינו תמרור אזהרה 'עצור, כאן חושבים' כדי שנתבונן מהי הדרך הישרה בה נלך ונוכל להגיע לתוצאות המקוות בעזרת ה'.
כאשר לפני עשרים – עשרים וחמש שנה התחילו לשמוע 'קול צווחה במחנה, שיש פרץ ויש יוצאת' והנה החלה מגפה חדשה – מגיפת הנשירה, חשבתי בתחילה כמו רבים שמקרים רעים כאלו קורים רק במשפחות שבורות והרוסות כאלו 'שתפור עליהם', בעיות בשלום בית וכדומה, אך לדאבון לב ולצערנו אנו רואים שזו מגפה וגזירה הפוקדת גם בבתים מצויינים. וכבר היה מעשה לפני תשעים שנה, בין שתי מלחמות העולם, כשהיה זמן קשה מאוד בגידול הבנים בפולין בגליציה ובהונגריה ובשאר המדינות, מצד אחד החלה התפתחות הקדמה והטכנולוגיה, ומאידך היתה תקופת עוני נוראית והדחקות והדלות העבירה רבים על דעתם ועל דעת קונם, והרבה נתפסו להשכלה ולשאר התנועות החופשיים ונשרו מהדרך. באותם הימים הגיע אב שבור שבנו ירד מן הדרך אל האמרי אמת וכתב בקוויטעל 'פרשת בן סורר ומורה', וביקש תיקון על עצמו ועל ב"ב, שהרי ידוע הפתגם 'שהתפוח אינו נופל רחוק מן העץ', ואם הבן כה סטה והתרחק הרי סימן הוא שהעץ לא בסדר… השיב לו האמרי אמת בדברי חיזוק ועידוד – כדרך הצדיקים ההולכים בדרכיו של הקב"ה שהוא 'רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' – אימתי התפוח אינו נופל רחוק מן העץ בזמנים כתיקונם, אולם בזמן שנושבת רוח סערה הרי התפוח יכול ליפול רחוק מאוד, ואין בכך שום עדות וסימן על טיב העץ, וכלומר, שכיון שבימים אלו משתוללות רוחות אימתניות של כפירה ונסיונות הרי גם אם הילד גדל בבית טוב אצל הורים כשרים יראים ושלמים עדיין יתכן שיפול וינשור רח"ל.
ילד שטוב לו
רבים תולים את הקלקול והנשירה במכשירים הטכנולוגיים, אין כל ספק בסכנות האיומות וההרסניות של מכשירים אלו, אך צריך לדעת כי כלים אלו הם מקילים על היצר הרע במלאכתו, והם מזרזים וגורמים להחליק במהירות ולנשור מן הדרך, אולם הדבר ברור ומוכח מניסיון רב, שמי שטוב לו אינו מתעניין בשדות זרים, וכדרך שכל אדם נברא במערכת חיסונית גשמית המונעת מכל חיידק להיכנס ולחולל שמות בגוף, ואם בכל זאת הצליח הנגיף לחדור סימן הוא שמשהו נפגם בחוסנו של הגוף, כך נטע בנו הקב"ה מערכת חיסונית נפשית ורוחנית המחזיקה את האדם שלא יחטא, אך אם הילד אינו מרגיש נעים וטוב בבית פנימה, הוא הולך לבדוק ולחפש 'ריגושים' במקומות אחרים.
משל למה הדבר דומה: לאותו מעשה באב שלקח את בנו הקטן ל'פינת החי', – שטח קטן ומגודר בו רועים כבשים תרנגולים ואווזים וטיילו בצוותא כשהם צופים בבעלי החיים. הילד התבונן בבעלי החיים סקר את גובה הגדרות ופנה לאביו- אני מבין שהגדרות הגבוהות סביב מונעות מהכבשים והעיזים לברוח, אך אני רואה שהכלובים פתוחים מלמעלה, ואם כן מדוע האווז שביכולתו לעוף ולפרוח אינו בורח מפינת החי. האבא, שכבר הספיק לבקר פעמים רבות בפינת החי מעולם לא חשב על שאלה זו, וכידוע שהילדים היום הם חכמים היודעים לשאול, הרהר מעט וענה לו כי מאחר שטוב לו לאווז במקום זה, נותנים לו מים ואוכל ושום חתול אינו יכול להיכנס, ממילא האווז אינו מחפש לעוף ולברוח. התפקיד שלנו הוא לנטוע בילדים את התחושה שטוב להם ונעים להם בתוך בית, ורק אז ניתן להתפלל לסייעתא דשמיא שנצליח בחינוך הילדים בדרך התורה והמצוות.
וילד שרע לו
לאחרונה התפרסם באחד העיתונים מעשה שאירע באחת השכונות החרדיות, שבן אחת המשפחות התדרדר לגמרי ונפל עד הדיוטא התחתונה ומהלך עם עגילים באף וכו', כשהגיע לבקר את הוריו ומשפחתו, פגש אותו אחד השכנים והחל להתעניין בשלומו, ומתוך כאב ליבו על אותו בחור כ שאל אותו 'אתה לא מרחם על ההורים שלך? אתה יודע איזה צער אתה גורם להם כשהם רואים אותך במצב כזה'?! השיב הבחור 'בחכמה' ובתמימות, 'למה אתה חושב שהם מצטערים, אדרבה עכשיו הם יותר שמחים ויש להם נחת רוח ממני מבעבר', פעם הבאתי הביתה מבחן כשהציון הוא תשעים, נפלו פני האבא כמו בתשעה באב, ושאל אותי בזעזוע, 'תשעים'… אחרי כל ההשקעה שלמדנו במוצאי שבת… והיה כל כך בצער. כמו כן פעם נערך חידון פומבי וקבלתי תעודה שאני 'סגן חתן ראשון', אמי הצטערה כל כך ואמרה לי בכאב: מה זה סגן חתן, אצלנו במשפחה אין כזה דבר, הייתי בטוחה שאתה תהיה החתן! ואילו היום כשאני מגיע הביתה מדי פעם לכבוד שבת, וכשאני מצליח להתאפק בליל שבת מלעשן [ולאו דווקא בכל השבת אלא רק בליל שבת!!] הרי הם מתמלאים שמחה ואושר, ואם אני מבקש ממנו ביום ראשון את התפילין הרי 'לא פסק פומיה מחוכא' כל השבוע…
ודאי שזה סיפור קשה וקיצוני, שאיני בטוח כלל אם היה ונברא, אך כך הוא הדרך להעמיד מקרה קיצוני לתפוס את העין ולהביא אותנו אל הדרך הישרה והממוצעת.
ימין מקרבת ולא שמאל דוחה
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להרבות בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה שיעזור לנו שלא לקלקל… והרי שלושה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ומבואר בתוס' (ב"ב קיא. ד"ה ק"ו) שהוא השותף העיקרי שנותן כנגד האב והאם, וכביכול להקב"ה יש חמישים אחוז בכל אחד, ובמחצית השניה מתחלקים האב והאם, וא"כ הוא העיקר ובעל הדעה.
עלינו לדעת שהילדים בימינו אנו צריכים תמיכה ועידוד. אם בדורות הקודמים היו הבריות יותר חזקים, ויכלו להתמודד עם גערה ותוכחה, הרי בדור זה כולנו חלשים ואין לנו כח לשמוע דברים קשים. הבעיה היא שאת 'הילדים של היום מגדלים ההורים של היום'… שהם לחוצים ועסוקים. שכיח ומצוי, שהילד מראה מבחן בו נכשל לאביו המשוחח בפלאפון, ובתוך כדי שיחה מפליט האבא 'בפעם הבאה תשתפר', ותו לא…. כביטוי לחולשת הדור ניתן לראות אפילו במשחקי הילדים, אם פעם הילד היה מקבל מתנה משחק או צעצוע בחנוכה שהיה מחזיק לאורך זמן, הרי היום הם 'חד פעמיים'. כשמלמד קונה פנסים ב'הכל בשקל' כמתנה לתלמידים, הרי הוא מחלק אותם רק לקראת סיום הלימודים לפני שהילדים חוזרים לביתם, כי מדרך פנסים אלו, שמשתמשים בהם כמה פעמים, מדליקים ומכבים ומדליקים ומכבים וזהו… וממילא אם היה מחלק אותם באמצע היום אזי הילדים היו באים אחרי ההפסקה ומתלוננים שהפנס כבר נשבר ומבקשים פנס חילופי…
דברים מבהילים מצינו בפירוש רש"י הקדוש (דברים א, ג), שאלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרן, שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל רק סמוך למיתתו, ומבאר רש"י 'ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי', והרי אין לנו שמץ מושג בקדושת השבטים, ואף על פי כן אם היה מוכיחו הרי יש מקום לחשוש שילך וידבק בעשו הרשע!
שמעתי בדרך צחות שהדרך הנכונה לנהוג עם הילדים היא כדוגמת היד המתחלקת לארבע אצבעות הסמוכות זה לזה ועל ידם האגודל, וכך שיעור התוכחה מול החיזוק והעידוד, שארבעה חלקים ינקוט בלשון רכה, בדרבים נעימים וטובים, בליטוף, סיפור מעשה וחלוקת פרסים וכדומה, וכנגדם פעם אחת ינהג בלשון קשה ותוכחה.
לשחק ולהשתעשע עם הילדים
מחשבה נפוצה ומוטעית שנתינת תשומת לב לילדים הקטנים וההשתעשעות עימם במשחקיהם הוא בזבוז זמן, ובגדר 'ביטול תורה'… אך חלילה לנו מלחשוב כזאת, אלא הקשר בין האבא לילד הוא מעיקרי ומיסודי החינוך, ואילו ילד שלא יקבל את תשומת הלב והריגוש חיובי במקום הנכון יחפשם במקום אחר. וכבר הוראה פסוקה היא מימות התנאים הקדושים אודות החשיבות לשחק עם הילדים הרכים כדי להתקרב ולהתחבר אליהם. וכפי שמסופר במדרש (ילקוט שמעוני תהילים צב רמז תתמו), מעשה באחד שעשה דייתקי [- שטר צוואה] ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שייעשה שוטה, הלך רבי יוסי ברבי יהודה לשאול המעשה ברבי יהושע בן קרחה, והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע [- מהלך וקופץ] על ידיו ועל רגליו [- כלומר, שמהלך על הקרקע ולא בקומה זקופה] וגמי נתון לתוך פיו [- הנקרא בלשון ימינו מוצץ…] והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן [שלא לראות אותו 'בקלקלתו'…] נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה, התחיל משחק אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשיו הגיעני, אמר לו מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה. [וזוהי היתה כוונת המצווה לפני מותו 'לא יהא בני יורש אותי עד שייעשה שוטה' – שלא ייתנו לו את הנכסים והממון אלא לאחר שיתחתן ויוליד ילדים 'וישתטה' עמהם, מאחר שבשנות הבחרות אין אחריות כל כך, כידוע, ולא רצה שכל נכסיו ירדו לטמיון].
סיפרה לי בתו של אחד מגדולי הדור, שבבית הוריה היו בעיקר בנות, והיה נוהג אביה בכל שבת בבוקר כשחזר מבית הכנסת, שבטרם ייגש אל השולחן ויקדש על היין שהיה פונה לחדר הילדים ומשחק עם בנותיו במשחקיהן, ועם כל גדלותו הבין שזהו תפקידו 'לרדת מן ההר' ולהשתעשע עימן. כי הילדים צריכים את הקשר החיובי עם ההורים, ועל ידי המשחקים ביחד הוא מתחבר אליהם.
לפני כשנה פנה אלי בני הצעיר שעדיין הינו בגיל הילדות והראה לי שקיבל במתנה משחק 'בינגו' כפרס על הצטיינותו ב'מתמידים', וביקש ממני לשחק עימו, היה זה לאחר יום עבודה מתיש ומעייף ולא היה לי חשק במיוחד לשחק עמו, על כן התחכמתי ואמרתי לו שעיקר ההנאה במשחק ה'בינגו' הוא כשיש הרבה משתתפים, ולא כששנים בלבד משחקים בו, על כן כדאי לחכות לשבת הקרובה, כשיגיעו הילדים הנשואים עם ילדיהם, ואז נשחק כולנו בצוותא, אך בני השיב לי: אבא, איתך תמיד כיף לשחק אפילו שיש רק שני שחקנים'. באותו רגע תפסתי את כוונותיו ואת המסר שהוא מנסה לשדר לי, הוא רצה אותי – את האבא, ולא את המשחק, לא עניין אותו עכשיו לשחק בינגו אלא הוא רצה את הקשר איתי, את תשומת הלב שלי, וכלל לא משנה לו כמה משתפים במשחק.
ולמדתם עם בניכם
אם בגיל הצעיר הקשר נבנה על ידי משחקים, הרי ככל שהילד גדל צריך האבא להשקיע כוח ולב בלימוד עימו בחברותא, בחזרה על החומר הנלמד בחיידר, ורצוי מאוד שהאבא יכין את החומר לפני שהם לומדים ביחד, גם אם הוא תלמיד חכם, כי בכך מראה הוא לילד את החשיבות שהוא מייחס ללימודם. גם באמצע השבוע, כדאי לשאול את הילד 'היכן אתם אוחזים', להראות לו שהוא מעניין אותנו. וכמובן בשעת הלימוד עצמו להיות עם הילד ולא במקומות אחרים בדעה מוסחת, ומה טוב ומה נעים לכבות את הפלאפון שלא יטרידוהו בשעת מעשה – ולשדר לילד שהוא נמצא בראש המעיינות ואין משהו אחר בעולם יותר חשוב ממנו. דבר נאה שמעתי מאחד המגידים שליט"א לבאר בדרך דרש את מאמר חז"ל (שבת פח.) 'שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב', מה המשמעות ב'גיגית' דווקא, אלא שבגיגית אין קליטה… ובמקום סגור הפלאפון חסום מלקבל שיחות… ורצה לרמז להם שבשעה שעוסקים בתורה צריך ללמוד כאילו נמצאים בגיגית, ללא קליטה וללא הפרעות מהעולם שבחוץ. ובאופן זה צריך ללמוד עם הילד כאילו שניהם נמצאים תחת גיגית, ואין עוד אחרים בעולם זולתם, מתוך התנתקות מוחלטת משאר מילי דעלמא.
נראית לו דמות דיוקנו של אביו
הקשר הבריא של הילד כלפי הוריו הוא העומד לו שלא יפזול לשדות זרים והוא המונע אותו מלחטוא, כי הילד אינו רוצה לפגוע ולצער את הוריו אהוביו. וכפי שיש ללמוד זאת מיוסף הצדיק אשר היה במצב השפל ביותר מבחינה נפשית, 'לעבד נמכר יוסף' והוא לבדו במצרים, ללא לחץ חברתי ומשפחתי וכו', בן שבע עשרה שנה– בשנים בהם היצר הרע בוער ביותר ברתיחת הדם לעבירה, והנסיון עצמו רודף אחריו עד ש'ותתפסהו בבגדו', ומה עמד לו באותה שעה קשה זו 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו בחלון' (סוטה לו:), כאשר נזכר ביעקב אביו שאהבו כנפשו וכמו שנאמר 'וישראל אהב את יוסף' (בראשית לז, ג) באותה שעה התגבר על יצרו כי נזכר באביו ולא רצה לפגוע בו ולצערו. כמובן מאליו שאין אנו עוסקים ביעקב ויוסף שאין לנו אפילו נגיעה קלה בהם, אך מעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), ודקדקו חז"ל הקדושים בלשונם לומר 'סימן', כי אכן אין בידינו לפרש את מעשה האבות, אלא שכל הנאמר בתורה הוא הדרכה ולימוד לדורות כיצד לנהוג, וכפי שנאמר בזוה"ק (ח"ג קנב.) 'וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאָמְרֵי דְּאוֹרַיְיתָא לָאו אִיהִי אֶלָּא סִפּוּרָא בְּעָלְמָא' – ווי לאותם הרשעים האומרים שהתורה אינה אלא סיפור מעשיות בעלמא, ועלינו ללמוד ממעשה יוסף כיצד אהבת האב האמיתית לבן עומדת לו לבן ושומרת עליו גם במצב ש'אין איש מאנשי הבית' ואף אחד בעולם אינו מודע למעשיו.
ומחובתנו כהורים הצריכים לגדל ולחנך ילדיהם להיות מחוברים בקשר בל ינתק עם ילדינו ורק בכך יוכלו להתקדם ולהתעלות בעז"ה. והדברים מפורשים בדברי רבינו בעל הטורים (בראשית מד, ל) על מה שנאמר שם – לאחר שמצאו את הגביע באמתחת בנימין, וביקש יהודה מיוסף לשחרר את בנימין אל אביו ויהודה ישב במקומו להיות עבד ליוסף, כי אם יעלה יהודה אל אביו 'והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו' אזי יכול יעקב למות. וכתב הבעל הטורים 'קשורה' ב' במסורה – ששני פעמים בלבד מצינו תיבה זו בכל התנ"ך, הכא – בפסוק זה ונפשו קשורה בנפשו, ואידך 'אִוֶּלֶת קשורה בלב נער' (משלי כב, טו), ומבאר השייכות בין פסוקים אלו 'מפני שאולתו קשורה בו צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו', שיהודה טען ליוסף, שגם אם בנימין נתפס בקלקלתו והגיע עד הדיוטא התחתונה להיות גנב כפשוטו [כפי שהיה נראה באותה שעה] אך הדרך לחנך את בנימין היא על ידי שישיבהו לידי אביו, והקשר בין הנפשות הוא שיועיל להחזירו למוטב. ולמדנו מדבריו כלל גדול ביסודות החינוך, ששלמה המלך החכם מכל אדם גילה בחכמתו כי 'אולת קשורה בלב נער' – כל נער באשר הוא קשור וחבוי בתוכו איוולת ושטות [ונס הוא מן השמים שאין המחנכים יודעים מחשבות ואשר בנסתרות…], והדרך לסלק את אותה איוולת היא רק על ידי ש'נפשו קשורה בנפשו'. משל למה הדבר דומה לחוט שהסתבך ונקשר באמצעיתו, שאם ניקח פטיש ונדפוק על הקשר, הרי לא זו בלבד שהקשר לא יותר וייפתח אלא אדרבה הוא יתחזק יותר ויותר, כך גם הדרך להתיר את קשר האיוולת אינה בהכאה בפטישים ולא בגערה ובריחוק אלא רק על ידי קירוב הלבבות והנפשות ונתינת חום ועידוד.
אז נדברו
עיקר הקשר והחיבור בין ההורים לילדיהם נוצר על ידי ההידברות ביניהם, ובכוונה תחילה לא אמרנו 'דיבור' אלא 'הידברות', כי אין כוונתנו שההורים ידברו אל הילד אלא שישמעו אותו ויקשיבו לדבריו. ראיתי פעם הזמנה להרצאה תחת הכותרת 'ללמוד להקשיב בלא להשיב', כי מחוסר הסבלנות אין בנו כח להקשיב לשני עד הסוף, אלא בתוך כדי הדברים הננו כבר מתכננים כיצד לענות לו, והננו עסוקים בעצמנו ולא בהקשבה לזולת. כמה מצוי הוא ששואלים ילד 'איך היה בחיידר' או בטיול וכדומה, והוא משיב 'כיף', מילה אחת בת שלושה אותיות ותו לא! מדוע הילד אינו מרחיב בתשובתו ומפרט יותר ממה נהנה ומשתף בחוויותיו? כי הוא מרגיש שלא רוצים באמת לשמוע אותו, ואדרבה אין לנו כח וסבלנות שהוא יתחיל להאריך, אלא כל השאלה היתה רק לצאת ידי חובה, ועל שאלה כגון דא מגיעה התשובה ההולמת: כיף!
שמעו נא רבותי מעשה קורע לב ומעורר- לפני תקופת זמן מה הרציתי בקהילה מסוימת אי שם באחת מערי הארץ, לאחר ההרצאה יצאתי מבית המדרש והלכתי לכיוון החניה, מאן דהו התלווה אלי ואמר לי "יישר כח", והזדהה בשמו, החזרתי לו שלום, הלה הבחין שאיני מכיר אותו ואת שמו, ומיד בירר האם אני מכיר האם שמעתי על בחור פלוני שנהרג בתאונת דרכים, אישרתי שאכן שמעתי על מקרה מזעזע זה, אני אביו. אמר והוסיף לספר כי במקצועו הינו עוסק בנדל"ן וב"ה עושה חיל בעסקיו, ומטבע הדברים הינו עסוק ביותר, לאחר ששיכל את בנו בתאונה הבחין כי בשבועיים האחרונים לחיי בנו לא דיבר עימו מאומה. אפילו מילה אחת לא דברו ביניהם, אלא כדרכו של עולם הבן מתקשר לאימא 'מה נשמע? ברוך השם, מה חדש? אין שום חדשות, ומה חוץ מזה? ב"ה הכל בסדר, טוב תמסרי ד"ש לאבא ותגידי לו שהתקשרתי'… כמה עצוב וכמה מזעזע, ממשיך האבא לפרוק את אשר ליבו, שמאותו יום ואילך הוא 'אוכל את עצמו ואת הלב שלו' ומסתובב מתוסכל, איככה הזניח את הקשר עם בנו שהוא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות והעיקר שבעיקרים ובמקום זה השקיע את זמנו ומוחו בעסקי נדל"ן, וביקש ממני לפרסם סיפור עגום זה למען ילמדו ההורים להשקיע את כל אשר להם בבניהם.
עד כה התייחסנו למציאות שבה ההורים אינם מפתחים ויוצרים קשר בריא עם הילדים, אך חמור הדבר שבעתיים כשהורים חוסמים את הילד וגורמים לו להתרחק מהם, כאשר הילד נכשל במעשה משובה ומשגי ילדות או שהיצר הרע הכשיל אותו במשהו וכיוצא בזה, והילד זקוק לעזרה, אך במקום לעמוד לצידו לתמוך בו לעזור לו להתמודד ולחפש את הדרך הנכונה כיצד הוא יוכל להתרומם ולהתקדם אנו צועקים עליו וגוערים בו, מחוסר ידיעה, שכך אנו גורמים לו להתרחק מאיתנו. וכבר אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאם בהגדה של פסח מוזכר הילד שאינו יודע לשאול, אך כמה גרוע וכואב המצב כשהילד יודע ואינו שואל, כי אינו רוצה לשאול מאחר שמרגיש מנותק מהוריו.
דרך העברת ביקורת
גם כאשר אנו נזקקים להוכיח את הילד ולהעביר לו ביקורת על מעשיו אזי עצה טובה קא משמע לן במקום להתחיל להוכיח אותו עדיף לקרוא לילד ולברר עימו האם אכן היה כך או כך [ועצה זו שייכת בכל תחומי החיים, בין מנהל לעובדים ובין הורים למלמדים וכו', אני בתפקידי כמנהל נאלץ לפעמים לקרוא לילדים בעקבות מעשים שנעשו, אך אני משתדל תמיד לפתוח בשאלה האם אמת שכך וכך אירע, ואני מדגיש לילד שאיני קובע עובדות ולא שופט אלא רק בשלב הבירורים, ואכן הרבה עגמת נפש נמנעת כתוצאה מכך]. שמעתי פעם כי
סימן שאלה – ? – הוא בדוגמת תפסן המחבר בין גורר לנגרר וכעין 'קרסי המשכן', כי שאלה היא מחברת בין השואל והנשאל וגוררת את הנשאל להשיב לשואל, לעומת זאת סימן קריאה – ! – הוא כעין יתד וקביעה, וכמין הנחתה במקל המרחיקה ביניהם.
אלא פעמים רבות אין לנו סבלנות לברר ולהאריך בשיחה, ולכן איננו מרבים לשאול ולהמתין לתשובה, אלא מעדיפים לדבר בצורת סימני קריאה ו'לסגור' את הענין בולהמשיך בשלנו. פעם כשהיו שני ידידים נפגשים אזי היו אומרים זה לזה 'שלום עליכם, וואס הערצאך – מה נשמע?' הרי היום נהוג לומר 'שלום עליכם, ברוך השם אז מ'זהט זיך שנפגשים ומתראים', כי אם נשאל 'וואס הערצאך' נצטרך להמתין לתשובה, על כן אנו מפטירים 'אז מ'זהט זיך', וזהו…
התייחסות להערות הצוות החינוכי
זהירות יתירה נדרשת בזמן שיש הערות על הילד מצד המלמד והנהלת הת"ת, וצריך חכמה מרובה והרבה סייעתא דשמיא כיצד לנהוג, כאשר מצד אחד עלינו 'לתת גב' למלמד ולעמוד מאחוריו, אך מאידך דווקא בזמן זה יש לתמוך בילד שהוא זקוק אלינו במיוחד, ואסור לתת לילד את ההרגשה שכולם כועסים עליו. וכבר מצאנו בתורה שלאחר חטא העגל התרחק משה מבני ישראל ונטע את אהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה (שמות לג, ז) עד שנצטווה מפי הקב"ה להשיב את אהלו למחנה, וכמו שמביא רש"י (פסוק יא) שאמר לו ה' 'אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם'. והרי שאין להגיע למצב בו יחוש הילד שכולם מרחקים אותו ואין אחד שמקרב אותו ותומך בו.
עד היכן הדברים מגיעים ניתן ללמוד ממעשה שהיה לפני שנים רבות כפי שסיפר לי אחד מידידיי משכבר הימים, הלה גדל בבית לאמא חזקה ואשת חיל אשר גידלה ילדיה במסירות. ויהי היום, בין פורים לפסח, שפגש אבי הילד את המלמד באמצע רחוב רבי עקיבא בבני ברק בעיצומו של יום ושאלו אודות בנו, השיב לו המלמד כי 'יהודה (שם בדוי כמובן) עושה בעיות. כששב האבא לביתו סיפר את הדברים לאימא, והיא פסקה בנחרצות על הטלת העונש החינוכי 'יהודה לא יסע השנה לטיול השנתי בפסח, אלא ישאר בבית הדודים'. בימים ההם היו נוסעים לטיול פעם בשנה, וניתן לשער את ציפיות הילדים לקראתו ואת החוויה בעצם הטיול, וממילא ניתן להעריך את גודל העונש אשר הוטל על הילד שעושה בעיות. ואכן 'מילה של האימא היא מילה', שלא כבימינו אנו שאין ערך ומשמעות לדברי ההורים, אלא הם אומרים וחוזרים בהם תוך כדי דיבור או לאחר זמן קצר, וכל המשפחה נסעה ביחד חוץ מאותו ילד. לאחר הפסח שוב ראה האבא את המלמד וחזר והתעניין במצב בנו, אך הפעם אמר לו המלמד: יהודה הוא ילד מצוין! נדהם האבא מהמהפך הבלתי צפוי, והחל להתעניין כיצד אירע השינוי, אולם המלמד לא הבין מה רוצה האבא וחזר ואמר לו: יהודה תמיד הוא ממצויני הכיתה, ולא היה נצרך להשתנות. הזכיר לו האבא את השיחה הקודמת בה אמר לו שהוא עושה בעיות, הפטיר לעברו המלמד: זה היה יום חריג, כולם השתוללו באותו יום, אני לא יודע בעצמי מה פתאום הגבתי בצורה כזו, אני מקוה שלא לקחת את זה קשה… התמלא האבא ברגשות חרטה איומים וחזר לביתו בשברון לב וסיפר לה את כל אשר קרהו, ואת הטעות האיומה אשר עשו.
האמא הכירה בטעותה, אך לא היה בה את האומץ לבקש את סליחת הילד. – וכפי שראיתי פעם שאחד כותב, שבכל דבר אנחנו ההורים מראים דוגמא אישית לילדים, בתפילה ובתורה וכו', חוץ מדבר אחד, והוא מצות התשובה, שאיננו מבקשים סליחה מהילדים ומעולם אנו לא מראים להם דוגמא אישית של חרטה, שכן נדמה לנו שההודאה על האמת היא פחיתות כבוד ושחיקת התדמית הסמכותית, אך באמת להגיד חטאתי היא הגדלות האמיתית – גם הילד ידע שהאמא חטאה כלפיו, ומאורע זה היה מודחק בינו לבינה במשך שנים רבות באין אומר ובאין דברים.
כעבור שנים רבות חלתה האימא במחלה הנוראה עד שנתבקשה לבית עולמה, כאשר הגעתי לנחם קרא לי הבן למרפסת ושאל אותי האם אני זוכר את כל אותו המעשה, וסיפר לי כי בתקופה האחרונה לחייה ניטל ממנה כח הדיבור והיתה מתקשרת עם ילדיה וסובביה בכתב, והראה לי שכתבה במחברת בלילה שקודם הלילה האחרון לחייה 'אתה סולח לי על אז?', היא לא היתה צריכה לפרט על מה היא מבקשת סליחה, שכן היה ברור לשניהם בדיוק מה כוונתה, כי הפצע שהגליד לא התרפא למרות השנים הרבות שחלפו מזמנו.
ההתמודדות מחשלת
ברם, ישנם הסוברים שאם כה חלוש הדור הרי עלינו להקל עליו ככל היותר, וכפי שמצוי שהורים מבקשים לדחות את הבחינה ביום-יומיים כי הילד לא הספיק להתכונן, או ששולחים פתק ובו מבקשים לפתור את הילד מהעתקת הנכתב בלוח כי כואבת לו היד כשהוא כותב כל כך הרבה… ואפילו מחפשים רופא שיתן לו אישור רפואי על חולשתו וכיוצא בזה, וישנם אפילו מנהלים ומחנכים הנוקטים בדעה זו. אך טעות גדולה היא, ואדרבה דווקא ההתמודדות עם האתגרים היא תעניק כח לילדים, ודי לנו בעצם חולשת הדור ואין צורך להוסיף עוד חולשה על חולשותיו. וכבר אמרו חז"ל (בר"ר לט, ח) 'בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור [לאחר שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אלא הארץ אשר אראך – ולא ידע אנה ילך] ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור [- הגבול הצפוני של ארץ ישראל] ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'. כי המתנה הגדולה שהאב יכול להנחיל לבניו הוא שיהיו עסוקין בניכוש בשעת הניכוש ועודרין בשעת העידור. ונכלל בזה שתי יסודות עיקריים לכל החיים, וכי זה כל האדם. א. 'שיהיו עסוקים' בעבודה ולא יבלו ימיהם להבל ולריק 'אוכלים ושותים ופוחזים' אלא יגדלו לאנשים המוכנים להתייגע ולעמול. ב. 'בשעת הניכוש ובשעת העידור' – לעשות כל דבר בעיתו ובזמנו, מתוך תכנית מסודרת, שכל מהות התורה והמצוות הם לדעת מה מותר ומה אסור, כמה מותר ואימתי.
נסיים מעין הפתיחה, הזכרנו שצריך לעצור ולחשוב על חינוך הילדים, כמה נאה מה ששמעתי על אחד שנוהג לעשות 'אסיפת הורים' בביתו מפעם לפעם, שיושבים האבא והאמא ביחד לדון על הבן או על הבת, מה מצבם? היכן הם עומדים? לא בדרך אגב בתוך שיחה על שאר העניינים הדחופים ושאר הטרדות, אלא דיון מסודר ומעמיק, ואכן ילדינו חשובים ביותר וראויים שנקדיש להם התייחסות רצינית וניטול פסק זמן מכל מרוץ חיי היום-יום השוטפים בכדי לקדם אותם ולעזור להם.
וכה יעזרנו ה' שנזכה שיהיו בנינו כשתילים זיתים סביב לשולחננו (מלשון הכתוב תהילים קכח, ג), וכמו שפירש המצודת דוד בטעם שנקט הכתוב דווקא 'זית' ולא פרי אחר, כי הזית אין בו נשירה ועומד ברעננותו בכל השנה, וכן נזכה שיהיו בנינו כשתילי זיתים ללא נשירה סביב לשולחננו כי שולחננו גדול משולחנם.
