היאור, העפר ואהרון – שיעור בחינוך להכרת הטוב
מעשה באדם שירד מנכסיו ותהפוכות הגורל אילצוהו, בלית ברירה, לחזר על הפתחים כדי לכלכל את בני ביתו. באחד הימים, בעודו מקיש על דלת באחת השכונות המבוססות, נדהם לגלות כי בעל הבית אינו אלא חבר קרוב מימי נעוריו בישיבה, עמו לא עמד בקשר קרוב מזה עשור.
החבר, שראה בצערו של ידידו וליבו נכמר עליו, התברך בעושר רב. הוא סירב להסתפק במתן נדבה חד-פעמית שתפתור את המצוקה לרגע קט. במקום זאת, הציע הצעה נדיבה ומרחיקת לכת: "ידידי," אמר, "מכיוון שחננני ה' ביכולת, אעביר לחשבונך בכל חודש אלף שקלים כקצבה קבועה. כך תוכל להניח לסל הנתינות, לשוב אל ספסלי בית המדרש ולעסוק בתורה בראש שקט, מבלי שדאגת הפרנסה תעיק על צווארך".
העני, נרגש עד דמעות ואסיר תודה, קיבל את ההצעה בשמחה. ואכן, מדי חודש בחודשו, הופקד הסכום בחשבונו בדייקנות של שעון. דאגתו הקיומית שככה, והוא התפנה לבנות את עולמו מחדש.
חלפו חודשים. עם התקרב חגי תשרי, הלכו והתרבו הוצאות הבית. האיש חש אי-נעימות לבקש תוספת מחברו, שהרי גם כך חב לו את חייו. אך כשבדק את מצב החשבון בערב החג, גילה להפתעתו כי החודש הופקדו בו אלפיים שקלים במקום אלף. מיד מיהר להתקשר לחברו, קולו נרגש מתמיד.
"ידידי היקר," קרא בטלפון, "אני מודה לך מקרב לב על אלף השקלים ששלחת לי! זהו חסד שאינו מובן מאליו בימים אלו". החבר תמה מעבר לקו: "מה זאת אומרת אלף? הרי שלחתי אלפיים!" השיב לו האיש בתמימות שובת לב, אך מכאיבה: "אכן, קיבלתי אלפיים. אך על אלף השקלים הראשונים אין לי צורך להודות לך, הם הרי כבר קבועים, מוסכמים ומובנים מאליהם…"
התשובה המדהימה של אותו עני היא מראה המוצבת בפני כולנו. הטבע האנושי נוטה להתרגל לטוב. כאשר חסד הופך לשיטה, כאשר נתינה הופכת למחויבות קבועה – היא מפסיקה להיחשב כ"נתינה" בעיני המקבל והופכת ל"זכות" או לנתון סטטיסטי.
מסרים חינוכיים לפרשת וארא
בפרשתנו אנו קוראים על שבע מתוך עשר המכות שהונחתו על מצרים. נקודה מעניינת העולה מן הכתובים היא המכנה המשותף לשלוש המכות הראשונות: הן הוכו על ידי אהרון, ולא על ידי משה רבנו. יתרה מכך, הקב"ה מצווה על משה להורות לאהרון לבצע את המשימה.
כך מופיע במכת דם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם" (ז, יט). וכן מצינו במכת צפרדע, שכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הוראה דומה מצינו גם במכה השלישית, מכת כינים כפי שכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, יב).
מדוע נעדר משה מהכאת היאור והעפר?
נשאלת השאלה: מדוע שלוש המכות הראשונות הוכו דווקא על ידי אהרון, ולא על ידי משה, מנהיגם של ישראל?
חז"ל במדרש רבה (ט, י) עומדים על כך ומבארים: "אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך! חייך, לא ילקו אלא על ידי אהרן".
הסבר דומה מובא גם בנוגע להכאת העפר במכת כינים: "אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה י, ז).
מפרשה זו אנו למדים יסוד מוסרי כביר: גם כאשר מדובר בדומם, אין זה ראוי לאדם להיות כפוי טובה כלפי מי שסייע לו. כפי שקבעו חז"ל בפתגם הידוע: "בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ע"ב) – בור ששתית ממנו, אל תזרוק לתוכו אבן.
שורשה של מידת הכרת הטוב
מידת 'הכרת הטוב' נתפסת לכאורה כפעולה פשוטה וטבעית. אדם הנהנה מחברו חש צורך להודות לו. עזרה זו יכולה להיות חומרית, כהלוואת כסף או חפץ, או רוחנית-רגשית, כמתן עצה טובה או מילה חמה. התודה היא מעין "תשלום רגשי" המאזן את מערכת היחסים בין הנותן למקבל.
התורה רואה בהכרת הטוב חובה מוסרית ראשונה במעלה. אנו מוצאים זאת בתוכחת שליחו של יוסף לאחים: הוא אינו טוען רק נגד עצם הגניבה, אלא זועק: "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה"? (בראשית מד, ד). הטענה המרכזית היא על הפגיעה במוסר הבסיסי של הכרת הטוב.
הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"א) מבאר כי הכרת הטוב נובעת מ'כוח הנתינה'. האדם המעניק אינו חפץ ב"נהמא דכיסופא" (לחם של בושה), ולכן כשידי חברו מושטת לעברו, הוא מרגיש צורך פנימי להשיב טובה. כפיית טובה, לעומת זאת, היא עדות לקהות רגשית. בעל 'ספר החינוך' (מצווה לג) מחריף את הטון בביאור מצוות כיבוד הורים: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים".
הכרת הטוב כלפי דומם – השלכה חינוכית
החידוש המשמעותי בפרשתנו הוא שהחובה להכיר טובה אינה מוגבלת רק לבני אדם, אלא חלה גם ביחס לעולם הדומם.
מדוע הדומם זקוק להכרת הטוב? הרי היאור אינו מרגיש עלבון והעפר אינו מודע להכאתו. התשובה טמונה בנפש האדם: הכרת הטוב אינה רק "פרס" לנותן, אלא עיצוב אישיותו של המקבל. מי שמתרגל להיות כפוי טובה כלפי דומם, סופו שיקהה חושיו ויהיה כפוי טובה גם כלפי בני אדם, ובסופו של תהליך, גם כלפי בוראו.
משימת הכאת היאור והעפר הוטלה על אהרון כדי לשמור על עדינות נפשו של משה רבנו. גם כאשר יש צורך למלא ציווי אלוקי נעלה שמטרתו קידוש שם שמיים ושינוי סדרי בראשית, אין האדם רשאי לרמוס את עקרון הכרת הטוב.
יסוד 'הכרת הטוב' הוא הבסיס ליצירת חברה של חיבה ורעות. המכיר טובה לחברו בונה גשר של אמון ואהבה, כדברי שלמה המלך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). כמחנכים, עלינו להטמיע בתלמידינו את המבט המעריך, לא רק על מה שמגיע להם, אלא על כל הטוב שהם מוקפים בו, מהסביבה הפיזית ועד לאנשים הקרובים אליהם ביותר.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת וארא, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/XhJx5
מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?
שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il
מעוניינים לשדרג את האווירה בשולחן השבת?
הורידו את עלון 'תורתך שאלתי' לפרשת וארא, בקישור
