היה זה יום חורף גשום, נסענו ברכב מחומם כולנו יבשים ומרוצים. הגענו לצומת, על השמשה דופק בחור עטוף במעיל צעיף כפפות וכו' אנו פותחים את החלון כדי סדק צר, והוא משחיל פלייר 'אזרחים בעד איכות הסביבה'. מה בוער לו? בשביל זה לעמוד כך בגשם? מן הצד השני בחור אחר רמז שהוא מבקש רשות להדביק סטיקר על הרכב 'העם עם שדרות'. נחמד, אבל למה לא תשב כעת מול התנור?
הרמזור התחלף והמשכנו בנסיעה, ואז במחשבה שניה ניסיתי לצאת לרגע מההסתכלות המצומצמת שבוחנת את כל העולם רק במשקפיים שלי. חשבתי איך היה נשמע ראיון קצר עם כל אחד משני חדורי האידיאולוגיה הצעירים.
כל אחד יגן ודאי בלהט על משנתו, ויסביר למה צריך לעסוק בנושא עד כדי מסירות נפש. ואז נשאל אותו: 'ומה דעתך על הבחור שעמד מעבר לכביש'? 'שגעון' הוא יפטיר 'בשביל זה להתאמץ כך בכזה חורף'. בקיצור, לדעתנו: אנו הנורמלים ושניהם מוזרים, לדעתם: אנו העצלנים המפונקים, ואף שניהם מסתכלים כל אחד על עצמו כנורמלי, כשרק חברו הוא המשונה.
מעשים שבכל יום, משפחות שכנות חיות זו לצד זו, ידידים קרובים, כל שניים שמתנהגים פחות או יותר בסגנון שווה, אבל לכל אחד בלבו יש הצדקה על מעשי עצמו, וטענות על מעשי זולתו.
סח לי שדכן: 'עבודתי אינה קלה כלל ועיקר, אם לא המצוה והחיוך שבעיני האנשים ברגע שאחרי, הייתי נוטש כבר מזמן, אבל יש לי רגע מתסכל במיוחד. לפעמים ישנה משפחה עם בעיה מסוימת, ענין בריאותי, היסטוריה משפחתית וכדומה, אני מייגע את מוחי איך עוזרים להם להקים בית נאמן, עד שעולה במוחי רעיון מבריק של משפחה עם בעיה זהה בדיוק. אני פוגש את האב וסח בפניו את הרעיון, ציפיתי לשמוע את מילות התודה רק על ההצעה לבדה, במקום זה עולה בעיניו דוק של עצב והוא לוחש לי: 'אבל איך.. איך אתה מציע לנו אותם, הרי כולם יודעים ש…. בכח היה עלי לנשוך את שפתי ולא לקרא לו בקול: 'אבל גם אצלכם כך'!!!
יכול להיות שחסד גמל איתנו הקב"ה בדורינו דור חלוש ונפשות רגישות, כך שטוב ובריא לדימוי העצמי שלנו שהמערכת האוטומטית תזכיר לנו את מעלותינו יותר על חסרונותינו. כל הצלחה תסתפח להעלאת המורל והבטחון העצמי, וכל חסרון יסולק במגן הטפלון הדבוק על מערכת הזכרון. אולם איך נראו אבותינו שתמונת ה' עמדה לנגד עיניהם, וחסרונות ומעלות נמדדו לדידם במשקפיים אמיתיות, מנקודת מבטו של הקב"ה?
יהודי יגע בתורה ובמצוות משך תקופה ארוכה, עמל בסתר בינו לבין קונו, עלה והתעלה במעלות התורה והיראה. בלבו פנימה מתעוררת הרגשה קלה שאפשר שבעצם הוא אחד מל"ו צדיקים שבדור, 'ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור זכאי לכך'. לילה אחד בחלומו הוא רואה איך שהקב"ה בעצמו בורא כל העולמות מתגלה אליו ודובר אליו: 'ראיתי את עבודתך והיא עולה לנחת רוח לפני'. הוא יקום בתחושת סיפוק רוחני אדיר. 'באתי על שכרי! עבדתי קשה, והקב"ה צופה כל נסתרות מכיר בדרגתי ונגלה אלי'.
אבל יעקב אבינו, בחיר שבאבות, אחרי י"ד שנה רצופים של לימוד יום וליל בבית שם ועבר, ישן בלילה וזוכה להתגלות השכינה. מה הוא אומר? 'פלאי פלאות' 'מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים' איזה מן מקום מופלא הוא זה, זוכים בו לכאלו התגלויות ! המקום גדול ונורא, כנראה שכל מי שישן פה זוכה להתגלות כזאת. ואני…? אני לא בסדר. ישנתי במקום כזה, 'אלו ידעתי לא ישנתי'. המעלות לא נדבקות אליו, ואילו החסרונות? 'פשעי אני אדע חטאתי נגדי תמיד'.
אמר הכתוב: 'על כל פשעים תכסה אהבה'. אילו זכינו היה הפסוק מכוון רק על אהבת הקב"ה לעם ישראל, ועל אהבת יהודי את זולתו. אבל כיון ש'אדם קרוב אצל עצמו' הרבה מהפשעים שמכוסים בזכות האהבה הם חסרונתינו שלנו הנסתרים מעיננו באהבה העצמית המולדת שלנו.
אבל האנשים הגדולים, שנפשם שלמה, ואהבתם את בוראם גברה על אהבת עצמם, אהבה זו היא שכיסתה והעלימה את האגו והאישיות. לא נעצב ליבם על חסרונות, ולא עלץ ליבם במעלות. כל מעיינם ומגמתם לעשות רצון קונם, וזו מלאה אותם בשמחה וחיות. נחסך מהם הצורך בלהסב ראש לאחור ולטפוח על השכם בהרגשת סיפוק, כשהם מלאים בתוכן רוחני ועבודת ה' אמיתית.
ואנו בניהם מצווים לנסות ולהדבק בקצות דרכיהם, לעשות פסיעה קטנה אחת, ברצון לעשות מעשה לשם שמים ולנחת רוח ליוצרנו.
