הרה”ק רבי יצחק מוורקא נסע עם בני לווייתו לפקוד את קברו של הרבי הק’ מליז’ענסק. בדרך נגנבה מזוודתו. הזהיר הרבי הק’ שלא יאמרו כי מישהו ‘גנב את המזוודה’, ולא לבוז ל’לוקח’ המזוודה ולכנותו בשם גנאי. אמר הצדיק “הלוא אם ייקרא האיש ‘גנב’, יהפוך לגנב באמת, ולא ישיב את המזוודה.”. תמהו השומעים על דברי הרבי, הרי גנב הוא גנב… אך לא עבר זמן, והנה ה’לוקח’ החזיר את המזוודה, מבלי שחסר בה מאומה.
מעשה קצר זה ממחיש את חשיבות ה’דימוי העצמי’ ועד כמה משפיע על בני אדם. אחת התכונות המרכזיות, הנחוצות להתפתחות והצלחת בני אדם היא ‘הערכה עצמית’, שיאמין ביכולותיו, יראה עצמו מסוגל וראוי. תכונה זו הכרחית ביותר בקרב ילדים ובני נוער. בהיותם מושפעים ביותר מ’דעת הקהל’, ה’דימוי העצמי’ הוא ממש ‘ויטמין חיוני’ עבורם. עד כמה ישאפו, ישקיעו ויתקדמו בהצלחה, או ידעכו וינבלו ללא חזון ומעש.
ילד ונער אינם ‘ממציאים’ לעצמם – האם וכמה הם ‘מוצלחים’ או ‘חסרי יכולת’. הם קולטים את זה מהסביבה. כמו תינוק שמתחיל לזהות את ‘שמו’: אזניו הזעירות ומוחו הקט קולטים שהוריו שאומרים שוב ושוב ‘מוטי’, מתכוונים אליו, הוא ‘מאמין’ להם שאכן שמו ‘מוטי’… כך ילד שחש כי מבוגרים משמעותיים בחייו מאמינים בו, רואים בו מוכשר ומוצלח, סומכים עליו – הוא מאמין להם ומאמין בעצמו! הוא ידהר על כנפי האמון, מתוך ביטחון שאכן הוא עשוי להצליח. וכן להיפך ל”ע, אין אבידה כאובדן הערכה עצמית, אבידת עוז-רוח.
פרשתנו עוסקת בחטא המרגלים. קשה מאוד להבין איך ולמה ‘דור דעה’ נפלו מדרגתם הגבוהה. נתבונן מה התורה מלמדת אותנו ב’סיפורים’ אלה. אחת מנקודות השבר אצל המרגלים היא “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם”. כאשר הרגישו עצמם ‘קטנטנים’, אבד סִכּוּיָם להצליח. הדימוי העצמי התרסק. כלב בן יפונה מרגיש במשבר, וניסה ולהציל ולשקם “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”, אך ללא הועיל, כי “הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם”. דרך העולם להיכנע ל’ייאוש’, זה ‘קל יותר’ מאשר להתאמץ.
ילד חזר מיום לימודים ומוסר לאימו האלמנה מעטפה, “מנהל בית הספר מסר לך”. היא קוראת את המכתב, והילד מזהה שהיא נסערת. “אמא, מה כתב המנהל?”. הָאֵם לוקחת נשימה עמוקה ואומרת “המנהל קבע כי אתה ילד מחונן במיוחד, חכם מדי עבור הכיתה. הוא מבקש שלא תבוא עוד לביה”ס שלו”. “מה נעשה” שואל הילד בתום. “ממחר, נישאר יחד בבית ונלמד כאן!”
כעבור שנים רבות מתה האם. בנה, המדען הנודע תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים, נורת החשמל ועוד פיתוחים רבים, בא לְפַנּוֹת את ביתה. והנה מזהה את המעטפה הטמונה בִּמְגֵרָה, מכתב המנהל! פתח וקרא “גב’ אדיסון! בנך חסר תקווה, אינו יודע קרוא וכתוב. חבל שימשיך בלימודיו. הוא מתאים רק לעבודת שדה או סַבָּלוּת. נא לא לשלוח אותו עוד לבית ספרנו…”.
בדרומה של תל אביב יש בי”ס מדהים, בית ספר תורני שקולט ילדים משכבות מצוקה, עניים ויתומים, ילדים שחוו משברי משפחה ואלימות, ובסייעתא דשמיא מעמידם אותם בקרן אורה. רבים מהם מסיימים כ’בני ישיבה’ מהודרים, איתנים ברוחם ובנפשם! בכניסה לחצר ביה”ס יש ‘כרזת קיר’ מאירת עיניים ולב, האומרת: “כל מה שילד צריך – זה מבוגר אחד שיאמין בו”. אין זו ‘קישוט’ בלבד, אלא חזון של צוות ביה”ס, נר לרגלם!
מילה שיוצאת מפי המחנך יש בה להמית ולהחיות! אם ילד שומע “זה קשה מדי עבורך” הוא מאמין למחנך שהריהו חלוש, חסר יכולת. אם שומע ‘אתה חגב‘ ימשיך ויחוש עצמו שפל עוד, לרמת ‘נמלה‘ (עי’ במפרשי רש”י).
אדרבא! ‘לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם – גְּבוּרֹתָיו’! המרגלים לא כשלו מתוך שהכנענים היו חזקים מדי, אלא כי חשו עצמם חלשים מדי. נחמיא ונעודד, נסוך בסובבים אותנו תקוה ואמון. אל תקמוץ במילים טובות לתלמידיך, בהן אתה בונה עולמות! חֲשֹׁב נא, מלמד יקר, כמה אתה יוצא מחוזק ממילה טובה מהמנהל, מהערכה חיובית מהבוחן, ומפתק מחמיא מהורים! אתה מאמין שהנך המלמד ‘הכי טוב’ – כי כך אמרו לך, ובצדק!
בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
