לבחור ולהצליח

החיים רצופים אתגרים. קטנטנים אנו מלומר 'למה' כלפי א-ל רם ונישא. תפקידנו בעולם הוא לבחור 'איך' לחיות.

קראתי על מנהל חיידר בחו"ל, מחנך רב פעלים. תלמידיו זוכים להתחנך בצלו, באוירה חיובית ומעודדת. המלמדים חשים חוויה להימנות על סגל חבורתו. חלקם ויתרו על הצעות מפתות, בכדי להיוותר עמו במחיצתו. הת"ת מתנהל בחן ונעימות, ההורים שבעי רצון, וישנם משפחות שעוברות לגור בשכונה רק כדי שילדיהם יתחנכו אצל מנהל זה.

בשיח עם עיתונאי-תורני התראיין המנהל על נושאי חינוך אקטואליים. בתוך הדברים סיפר "מדי בוקר אני 'מתכנס עם עצמי' ואומר 'אני מחליט איך לחיות! לכן, אני בוחר לקרב ולא לרחק. אני בוחר במתיקות ולא במרירות. אני בוחר בהארת פנים ולא באטימות לב. אני שומר בדביקות על זכותי להיות 'בעל בחירה', ומשתדל לבחור נכון".

כעבור זמן מה שמע העיתונאי כי המנהל היקר נפצע אנושות רח"ל בתאונה קשה. תפילות התקיימו ועצרות חינוך וחיזוק נערכו לזכותו. בחסד וברחמים החל להתאושש ולהשתקם לאחר סדרת ניתוחים. בהמשך, החליט העיתונאי לקיים 'ביקור חולים', בתחושה שבוודאי יחכם – ויחכים את קוראיו – משיחה 'נוספת' עם איש תבונות אומן פדגוג.

אלרגי לתאונות

והוא צדק בהשערתו. העיתונאי פגש את המנהל במחלקת שיקום כשהוא חבוש ומוקף במכשירים רפואיים. הברק בעיניו הבהיק בעוז, וחיוכו זרח לעברו! לאחר שיחה קלה, שאלו העיתונאי "אינני בו לחטט, אך 'וללמוד אני צריך'! התרשמתי מגישתך החיובית לחיים. מה הרגשת באותם רגעי אימה…?". לאחר שתיקה מחושבת, פתח המחנך "התעוררתי ומצאתי עצמי מרוסק, ברכב מרוסק, מבלי יכולת להניע אבר. ריח חריף, רעשי הסירנות וסנוור פנסי המשטרה ניסו לטשטש מחשבתי. אמרתי בקרבי "עלי להחליט, ומהר! מות או חיים? אני בוחר לחיות, ויהי מה!.

הוּבַלְתִּי לבית החולים. כל הדרך השתדלו צוות האמבולנס להרגיע ולחזק. אך כשהוכנסתי לחדר הניתוחים חשתי אצלם פסימיות. הרגשתי שאין הצוות מאמין בסיכויי לשרוד. בחיפזון נערכו ההכנות לניתוח חרום, ואחות שואלת אותי באדישות האם יש לי 'רגישות שלילית' לתרופה מסוימת או משהו אחר. השבתי בחיוב. "אני אלרגי לתאונות דרכים!" התאמצתי להגביר קול "אני מבקש מכם, נַתְּחוּ וְהַשְׁקִיעוּ כאילו אני חי, ולא כמו שמנתחים כעת גופה מתה, בר-מינן, כי בחרתי לחיות!" כך סיימתי את 'הרצאתי' בְּעִרְפּוּל, חומר ההרדמה משתלט עלי, ואני בידי ה'".

איש החינוך שרד את הניתוח בס"ד, לא בגין מיומנות רופאיו ולא בזכות מהירות ההגעה לחדר הניתוח, אלא כי הקב"ה חננו בחשיבה חיובית וברצון לחיות. הוא מקיים את הצו-האלוקי 'ובחרת בחיים'. לעצמו ואף לתלמידיו.

חוקת התורה

פרשתנו פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. אונקלוס מתרגם דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא. יש גזירות בחיים. יש קשיים. לאחרונה ישבתי בסדנא עם חונכים במסגרת ארגון המעניק ליווי לילדים מוחלשים שנכללו ב'דא גזירת אורייתא'. אחד אחד סיפרו על ה'תיקים' שחניכיהם 'סוחבים'. יתמות, אובדן, משברים בתא המשפחתי, אלימות – פיזית ונפשית,  חולי – פיזי ונפשי. אמר החכם 'הקב"ה החליט להציב בפניך קושי – אך רק אתה המחליט כיצד להתמודד איתו'. חובת המחנך וזכות התלמיד לשמור על אופטימיות! לא נחרוץ דין מול קושי! אשרי תלמידיו שרבם בוחר בחיים! שלהם!

בשלהי הפרשה יָרֵא משה רבינו מפני עוג מלך הבשן. לא בגובהו לבד הוא מפחיד, כי גם נשא על ראשו הר, להשליכו ולקבור כולנו כאחד. הקב"ה מצוה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ! זה בידיים שלך! תבחר – לנוס או להתמודד, להישבר או לפעול! משה נוטל גרזן! בוחר לפגוע באיום! קופץ ומתאמץ מול המכשול! מכה את עוג בקרסולו ומפילו. 'עוג' הפך לביטוי לכל דבר גדול ומאיים. יש התמודדויות, ויש בנו כח לקפוץ, להתרומם ולנצח! הגישה תלויה בנו!

בדור עקבתא דמשיחא רב התהפוכות, נהווה לילדינו ולתלמידנו קרן אור להשראה חיובית. במקום להתחפר ולדבר על קשיים – נשדר אופטימיות, נשאב וְנַשְׁקֶה כוחות נפש, ובעיקר, נשמש דוגמא לבחירה נכונה – לבחור לחיות טוב.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

[email protected]