כבר עברנו בחיים כמה דברים. קשיים. תסכולים. תחושת אבדון. מצבי 'הסתרה שבתוך ההסתרה'. אנחנו לא לבד, הרי כל אחד ואחד עבר ועובר תקופות אפלה וחרדה, ימי חושך וערפל. והנה, בתוך החשכה הגדולה מתגלים לפנינו אנשים מיוחדים, ברי לבב, אשר משכילים לומר את המילה הנכונה. מילת עידוד. משפט חיזוק. מילה המציתה ניצוץ של תקוה בתוככי ההעלטה. בסיפור חיינו גִּלִּינוּ אנשי רוח שהושיטו לעברנו יד ברגע הנכון. יד מכוונת ומלטפת. חיוך בחושך שמאיר ובוהק. אלה הצדיקים האמיתיים בעולמנו. אלה שעמדו לימיננו כשהרגשנו אבודים.

פרשתנו פותחת וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. חז"ל לימדו כי יש משמעות רבה לציון מקום התגלות ה'. וכך מביא רש"י מחז"ל "הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו". וכי אברהם זקוק לעצתו של ממרא? אלא, כאשר אחרים הִרְפּוּ את ידי אברהם וביקשו לשבור את רוחו, באומרם שהוא זקן מדי ושהוא מסכן עצמו, ממרא נתן לו גיבוי, אומץ וחיזוק! למרות שאברהם איתן היה בדבר ה' – נתמך ונעזר במילות עידוד ועיזוז בדרכו הארוכה.

נעיין בתוך עצמנו, מי יכול להיעזר בגיבוי ועצה שלי, מי מצפה ממני למילה טובה או לחיוך מרגיע? מתי לאחרונה הֶחְמֵאתִי או שיבחתי? השורות נכתבות בליל ז' במרחשון, היארצייט של המאור הגדול רבי מאיר שפירא מלובלין. קראתי על  נער יהודי, עני ומסכן, שעמד ליד תחנת רכבת בלונדון, בשעת ערב קרירה וערפילית. על ארגז שלפניו מונחת ערימת עיתונים שעליו לסיים מכור. הנער מצעק לתוך ההמון 'עיתון ערב בשילינג'. לפתע מבחין כי רבי מאיר שפירא ניצב מולו ומניח יד אבהית על כתפו. הרב שואל "ילד יקר, וכי לא קר לך?". והילד משיב "עד שפנית אלי ושמת את ידך על כתפי – אכן היה לי קר…". את מי אני יכול לחמם ולמנף? למי אני יכול להעניק תחושת ביטחון?

למחנכים הזדמנויות תדירות, צריך רק לפקוח עין ולב לגלותם! מעשה במשפחה שנסעו לְחַתֵּן בן בחו"ל. מאיזו שהיא סיבה – יַלְדָּם כבן 10 נשאר בארץ, אצל 'דודה'. המלמד שלו היה רגיש למצבו. בליל החתונה הזמינו המלמד לביתו, ותיאם עם הדודה שיבוא בבגדי שבת. בבואו פגש להפתעתו בני דודים וחברים שהמלמד הזמין, סלון מקושט בבלונים וממתקים, ומנגינות 'שמחת חתן וכלה' מילאו את הבית. שימחו אותו, רקדו ופיזזו. הריהו 'בעל שמחה' לרגל חתונת אחיו! ראוי המלמד שהקב"ה יתגלה בחלקו! הוא הרגיש את הילד, והוציא 'חמה מנרתיקה' וְחִמְּמוֹ!

ילד חדש נקלט בכיתה. המלמד מגלה אכפתיות ומתקשר להוריו כבר ביום הראשון להחמיא ולאחל, להעניק הרגשת שייכות ורוגע. תלמיד עובר טלטלה משפחתית, הוא זקוק למבט החם של המורה! ילד שב מהיעדרות, תינוק נולד במשפחה, המשפחה מתאוששת רח"ל מאבל, עולה חדש, מַעֲבַר דירה, כל אלה זקוקים ל'יחס הקטן' שלנו. כאמור, אני כותב בליל ז' במרחשון, יום שאילת גשמים. הגמרא מתארת את ביקור הרבנים אצל רבי אליעזר הגדול בשעה שחלה (סנהדרין ק"א). רבי טרפון פותח ואומר 'טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים…'. וכי מה מיוחד בטיפה בודדת של גשמים? אלא, יש עלה מסוים, פרח אחד, צמח קטן ועדין, שיושב ומצפה למים, ואותה טיפה אחת של גשם מְחַיֶּה אותו! במאמץ לא גדול – בלב רחב וחם – אנו יכולים להחיות! לפעמים די במילה אחת! חיוך אישי!

מי יעריך ערכה של הערכה, קריצת מעודדת, יד על הכתף? חז"ל מלמדים (ב"ב ט"ז) כי אבן טובה היתה תלויה לו על צווארו של אברהם אבינו, ובה היה מרפא את החולים. אי' בקדמונים כי לא אבן גשמית היתה, אלא מילה טובה. ידע אברהם אבינו לומר לכל אחד את המילה הנכונה, וכך ריפא את הנחלשים והזקוקים לרפואה – בגופם ובנפשם.

רוצים סייעתא דשמיא? שהקב"ה יתגלה גם בחלקנו? הרי זו הסגולה! חֲשֹׁב מי מתלמידיך זקוק למנה אחת אפיים של תשומת לב. איזו הורה או עמית לצוות מצפה להארת פנים ואימוץ ידיים. נדבק בדרכי ה' (ישעיה נז) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

[email protected]