בין שלל מידותיו של איתן אדוננו, אברהם אבינו, ניכרת החריצות והעשייה. אברהם הפנים קריאת הקב"ה 'לֶךְ-לְךָ' – ומאז הוא בהליכה מתמדת. קוּם וְהִתְהַלֵּךְ! הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים! לחייל בתפקיד הנאמן למשימה שהוטלה עליו, אין מקום וזמן למנוחה. אברהם ממלא שליחותו – קריאה בשם ה' – הכרזת מציאותו יתב"ש בעולם בחריצות ובזריזות. גם כשנא' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – חסר ו', כי 'ביקש לעמוד…'.

 

'מעשה אבות סימן לבנים'. התורה לא נמסרה כספר אגדות וסיפורי ימי קדם. בכל פרק יש לימוד ובכל שורה יש תובנה מעשית. בשעה שמלמד אחד 'מספר' פרשת השבוע, עמיתי המיומן והנבון 'מלמד' פרה"ש. 'מטרות חינוכיות' משתבצות בעדינות תוך-כדי-סיפור, הלקחים נספגים וקונים שביתה בנפש לימים ושנים.

בין שלל מידותיו של איתן אדוננו, אברהם אבינו, ניכרת החריצות והעשייה. אברהם הפנים קריאת הקב"ה 'לֶךְ-לְךָ' – ומאז הוא בהליכה מתמדת. קוּם וְהִתְהַלֵּךְ! הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים! לחייל בתפקיד הנאמן למשימה שהוטלה עליו, אין מקום וזמן למנוחה. אברהם ממלא שליחותו – קריאה בשם ה' – הכרזת מציאותו יתב"ש בעולם בחריצות ובזריזות. גם כשנא' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – חסר ו', כי 'ביקש לעמוד…'.

ראיתי דרוש בפסוקי ריש הפרשה "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' – למי? וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל… מי? וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא – עדיין עֲלוּם שם. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיווַיֹּאמַר… אִם נָא מָצָאתִי חֵן… חמשה פסוקים שבהם לא מוזכר שם 'גיבור הסיפור', אלא בכינויי הרמז בלבד! פסוק ה' מסתיים בדברי המלאכים כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ורק בפסוק הבא מוזכר, לראשונה, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… ללמדנו בא, שאין אדם קרוי בשמו בשלב הדיבורים – אלא בביצוע המעשה. כל עוד אברהם מדבר על הכנסת אורחים עדיין נקרא בשמו, המורה על חשיבות. רק כשיוצא 'לפעולה' מוזכר אברהם בשמו, לשבחו על עשייתו הגדולה למען אורחיו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם! ותיכף מעוררת שאלה: למה נאמר על 'איש הזריזות והביצוע' וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר…? איה העשייה? ומתרצים חז"ל, כמובא ברש"י, שגם במסירה זו לאחר יש צד ביצועי! נתן לישמעאל בנו לחנכו למצוות, ואכן, החינוך נספג: וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ! אצל אברהם נא' לא פחות משלש פעמים "וישכם אברהם בבוקר…"! בכל מצב, ולכל דבר, משכימים!

הזריזות והמרוצה אינן רק כדי להפיק יותר, כדי לנצל יותר טוב את הזמן, אלא מפני חשיבות המעשה. הזריז בקיום הַמִּצְוָה מוכיח אהבתו לַמְּצַוֶּה. כתב רבינו הרשנ"ז מלאדי (תניא פרק כ"ו) 'כלל גדול: כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול – גם אם הוא גיבור יותר מחברו. ככה ממש בניצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו…'.

יש להבחין בין 'זריזות' חיובית המסמלת מחשבה ויחס רציני, לבין 'חופזה' הנובעת מחוסר סבלנות. הזריזות היא מעלה גבוהה, והחופזה מאוסה. רבינו ה'אמרי אמת' יחיד ומיוחד היה בזריזותו ובניצול הזמן, והכל מתוך רוגע ושלווה. 'נערווין' לא ניכרו בו מעולם. 'ואברהם זקן בא בימים…', הביא את ימיו במלואם!

בימי ה'קורונה' חשוב מאוד לייקר את הזמן ולהזדרז בניצולו. כאשר סדרי החיים משובשים, שומעים 'אין לי זמן לכלום'. נדמה להם שהם כל הזמן עסוקים – וזה אינו נכון! כי ל'עסוק אמיתי' יש הכי הרבה זמן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

[email protected]