חינוך בפרשה-וירא-באלוני ממרא

כבר עברנו בחיים כמה דברים. קשיים. תסכולים. תחושת אבדון. מצבי 'הסתרה שבתוך ההסתרה'. אנחנו לא לבד, הרי כל אחד ואחד עבר ועובר תקופות אפלה וחרדה, ימי חושך וערפל. והנה, בתוך החשכה הגדולה מתגלים לפנינו אנשים מיוחדים, ברי לבב, אשר משכילים לומר את המילה הנכונה. מילת עידוד. משפט חיזוק. מילה המציתה ניצוץ של תקוה בתוככי ההעלטה. בסיפור חיינו גִּלִּינוּ אנשי רוח שהושיטו לעברנו יד ברגע הנכון. יד מכוונת ומלטפת. חיוך בחושך שמאיר ובוהק. אלה הצדיקים האמיתיים בעולמנו. אלה שעמדו לימיננו כשהרגשנו אבודים.

עלה השרף באילנות

בימי החורף האילן יבש וקמל. עליו הרבים והירוקים הופכים להיות מעטים וכמושים, הגזע עומד ניצב עירום וחסר כל. ודווקא אז בשעה שהאילן עומד בעליבותו, השורשים שתחתיו עומדים איתנים והשרף מֵחֵל להעלות בהם, פועל את פעולתו. נוטע עוז וכח באילן, ומזרים לו לחלוחית וחיות "להוציא פרח, להציץ ציץ ולגמול שקדים".

חינוך בפרשה- פרשת וירא

לפני כמאה שנה ביקר אדמו"ר חסידי בארץ ישראל. הזמינו ה'חכם באשי' לביתו, לסעוד של שולחנו. בבואו הבחין האדמו"ר כי אשת ה'חכם' הספרדי מֵסֵבָה אף היא ע"י השלחן, דבר שאינו רגיל בו. שאל האדמו"ר את בעל הבית, בחכמה, "יאמר לי כבודו, האם לדעתך היה אברהם אבינו 'אשכנזי' או 'ספרדי'? השיב ה'חכם' בפיקחות "ומה אומר כבודו?". נענה האדמו"ר "אוכיח כי 'אשכנזי' היה, כי אילולי 'ספרדי' היה  – לא היה המלאך שואל אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, בהיותה יושבת עמהם ליד השלחן!". ה'חכם' החזיר מיד, בשנינות, "היא הנותנת! אילו היה אברהם 'אשכנזי' לא היה המלאך שואל כלל! שהרי בידוע שהאשה יושבת לבדה במטבח! דווקא משום שהיה 'ספרדי' תמה על הֵעָדְרָהּ!" לאחר רגע-קט רמז לרבנית כי תיכנס למטבח… יש הערה מכאיבה ויש הארה מתקבלת! נאזין לעצמנו ונשפוט!