במשך השנים נוכחו אנשי המקצוע לראות ולחוות תהליכי התפתחות לימודית ומוסרית של ילדים ונערים רבים, אחד הנקודות המרכזיות והבסיסיות שעלו מתוך אלפי המפגשים עם מורים ותלמידים מגיל הקטנות ועד סוף תהליך התבגרותם – עולה בצורה ברורה כי מי הם הילדים/התלמידים שהופכים לאנשים הנמצאים בקבוצת האיכות והלמידה הגבוהה ביותר? אותם ילדים שזכו להכרה ביכולת הלימודית שלהם, בידיעות שלהם, ובאופי ובאישיות שלהם.

הם לא חייבים להיות החרוצים ביותר או הבולטים בכישרונותיהם, אך בקו הסיום של הילדות וימי הנעורים יתייצבו הם בשורה הראשונה, מפותחים ונינוחים, בעלי אהבת תורה, ללא צלקות ושריטות, ללא תחושות כאב או זעם ושנאה ללימוד, ילדים ונערים שזכו ללמידה תואמת יכולת הם יציבים לימודית, מפותחים יותר, שקולים יותר, ויכולים לפלס דרכם בחיי הלימוד בבטחה.

לעומתם, ילדים שזכו ליחס תובעני יתר על מה שמתאים, מטיל הוראות גבוה מעל גבוה, גם אם בתקופת ילדותם היו מצטיינים והשיגו הישגים, מגיעים לנקודת סיום הילדות וימי הנעורים כאנשים עייפים, נעדרי יציבות לימודית והרבה פחות מפותחים, הם אינם יכולים להיות בשלים, משום שהתפתחות אינה עניין רק של גיל, אלא של התפתחות אישית פנימית, ואילו חוסר התאמה הופך אדם לנכשל וקטן בעיני עצמו, לחסר יכולת, לבעל דימוי עצמי נמוך ולחסר כוח להתמודד עם הלימוד.

המעניין הוא שלעיתים מדובר באנשים שבילדותם הבליטו מאמצים יותר מהאחרים, ואף צברו הישגים דווקא בגלל המאמץ הרב שלהם מחוסר ברירה, מסתבר שמאמצים אלה במקרים רבים, עלולים לפעול כנגד הלימוד שנכפה עליו, וברגע שרק יוכל הוא יחפש להשתחרר מהם.

ומה שכואב הוא, שמדובר בדרך כלל בהורים ומורים שרוצים את טובת הילדים שלהם באמת ובתמים, אך בשל אי הבנה בצורת הלימוד של נפש התלמיד, או בשל חוסר יכולת מצדם לחשוב על ההוראה מהצד, כלומר לצאת מתוך עצמם, דווקא הם הגורמים הראשוניים לעיכוב התפתחות היכולת הלימודית ותחושת הכישלון, המשפיעה כל כך להמשך דרכו של הילד.

המתסכל הוא, שלעיתים דווקא הרצון לראות את הילד לומד בצורה עצמית, גורמת להורים ומורים מסוימים לעכב את התהליך ההתפתחות הטבעי שלו.

לו ידעו בני האדם את היסוד הבסיסי של ההתאמה ההכרחית, היו קונים את עולמם בדברים קלים, כל אחד ואחד צריך להפנים, שכפי שלא נולד אדם מלומד, כך לא נולד האדם שהפך ללמדן בגלל שלא סיפקו לו את הידע שהיה צריך ללמידה, זה פשוט לא קרה מעולם.

בימים אלו כולנו מתארגנים ומתכוננים ליום המיוחד בשנה – ליל התקדש חג, ונערכים לאווירה הנעימה של ליל הסדר.

ומהו מטרתו העיקרית של ליל הסדר, 'חינוך' העברת המסורת והאמונה בה' שמתבססת על סיפור יציאת מצרים לדורות הבאים, ומשכך נפסק להלכה שחשוב מאד להשאיר את הילדים ערניים במהלך הסדר, ומה נדרש לעשות לשם כך? להתחיל את עריכת הסדר מוקדם ככל האפשר (אך לא לפני צאת הכוכבים), ולכן דואגים לכך שהשולחן יהיה ערוך ומוכן לסדר מיד כשמגיעים הביתה, ובנוסף לכך, מחלקים לילדים דברי מתיקה לפני ובמהלך הסדר, כדי לעורר בהם סקרנות לשאול לפשר השינוי של ממתקים בתחילת הסעודה, ובכך גם מעודדים אותם להישאר ערניים, (על פי שולחן ערוך אורח חיים, סימן תעב,א וטז. ומאירי פסחים קטז,א).

העיקר של ליל הסדר כיום היא מצוות "והִגדת לבִנך" – לספר לילדים את אירועי יציאת מצרים, יש שסבורים בטעות שהעיקר הוא שאילת הקושיות על ידי הבנים, ומיד לאחר מכן הבנים הולכים לישון, והמשנה ברורה שולל דעה זו, ומדגיש שעיקר המצווה היא תשובת האב לבנו, והסברו לפי דעתו של בן ובשפתו, על הניסים ומהלך העניינים.

מתוך השטח המקצועי אני יכול לספר שמי הם המחוללים שינוי בתלמידים? מי הם המובלים להצלחות עמוקות וארוכות טווח? אותם שמתאימים 'את עצמם' לתלמידים, ולא להיפך, המחסום המרכזי הוא הפער שבין ההורה לבנו והרב לתלמידו, ומי שיודע לקרב 'את עצמו' לתלמידו הוא זה שמצליח לקרב את תלמידו אליו ולהעלותו.

ועתה כשאנחנו מתקרבים ומתכננים את הלילה הזה שהוא 'סמל החינוך', שמהווה את הבסיס לשמירת המצוות ולאמונה בהשם, ולכן התורה רואה בה חשיבות רבה, ובליל הסדר כולנו יושבים סביב שולחן אחד, כל הבנים יושבים יחד ליד השולחן, יש סיכוי והזדמנות ללימוד ולהתקדמות.

חשוב מאד לשים לב לנקודה הבסיסית הזאת, שלמדנו כאן, על ההתאמה הנדרשת לפי דעתו של בן,  ונוכל לראות שבליל הסדר – החינוך הציבה לנו התורה ציווי של הגדה ל'ארבעה בנים' שעל פי חז"ל (ירושלמי פסחים י,ד ומכילתא שמות יג,יג ובהגדה של פסח) יש חלוקה לארבעה סוגי בנים – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, שעליהם דיברה התורה, במצווה לספר את סיפור יציאת מצרים, והתאימה את סוגי התשובות לכל אחד מהם לפי מה שהוא מסוגל ומשתלב אתו.

ומדוע סידרו את הבנים בהגדה לא כפי שהם מופיעים בסדר הפסוקים בתורה? האבודרהם שדרגו את הבנים לפי החכמה שלהם – החכם והרשע שניהם כבר בשלים בדעותיהם אלא שהחכם המובחר נכתב ראשון, ואחריהם מופיעים התם שעדיין לא בגר לגמרי, ושאינו יודע לשאול שכלל לא מבין.

גם מזה ניתן ללמוד שכדי שהחינוך יתרחש, יש ללמד בהתאמה, 'לפי דעתו של בן אביו מלמדו' (משנה פסחים קטז,א). צריך לחנך כל אחד בהתאם ליכולתו, רמתו, עניינו והתעניינותו, וכך גם הזקנים לומדים ומבינים לפי רוחב הבנתם, והם נדרשים להתאים את העברת הדברים לבחורים לפי דעתם ולקטנים לפי הבנם'.

וזו היא הנהגת הקב"ה עמנו עם ישראל, שהקב"ה כביכול יורד ממדרגתו לצורכנו כפי שנאמר במדרש (שמו"ר טו,ה) שאמר הקדוש ברוך הוא היאך אני יורד למצרים למקום טמא וגואלן, אבל כיון שגדולה חיבתן של ישראל, נגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודת כוכבים, ובמקום טינופת, ובמקום טומאה, ואמר להניחן אי אפשר, מוטב שארד ואצילם שנאמר (שמות ג,ח) וארד להצילו מיד מצרים.

ועוד לפני הגאולה אמר הקב"ה למשה 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים' מה זה התעללתי במצרים? ומהו הצווי המיוחד למען תספר באזני בנך את אשר התעללתי? ומפני מה הזכירו כאן ציווי של העברת המסורת בין שלש דורות מסבא לנכד, תספר לבנן ובן בנך?

יש בזה מאמר נפלא בספר זרע קודש מהרה"ק מרופשיץ ז"ל (פרשת בא) שמבאר על פי המדרש הנ"ל, שהקב"ה אמר למשה רבינו שכל אחד ואחד צריך לצמצם את שכלו ואת שפע ידיעותיו, ולרדת מרמת הבנתו, על מנת להנחיל לבניו את הדברים, כשם שהקב"ה ירד כביכול והצטמצם לצורכנו, ולכן ה' דימה את  הציווי לספר לבנים כפי אשר התעללתי, שכוונתו התנהגתי כעולל, כילד קטן שירדתי למצרים לצרכיכם, גם אתם תצטמצמו ולצרכי ילדכם ולתלמידכם, לרמתם לפי ידיעותיהם הנבתם ותוכנותיהם.

ומדוע בא ציווי של סבא לנכד? כדי שנשים לב לפער שנוצר ומשתנה שבולט יותר בין סבא לנכד מאשר אב לבנו, וביותר בזמנינו עם כל החידושים והרגלי החיים שהשתנו מקצה לקצה מהעבר להווה, הרבה דברים שהיו מנת חלקם של דורות עברו, אצלנו הם נמצאים 'רק' בספרי היסטוריה.

ניקח דוגמא מליל הסדר הקדוש, מהם המילים ומושגים עיקריים שאנחנו מדברים עליהם ומנסים לחוש אותם? עבדות וחירות, אבל בימינו אין לנו הכרות כלל עם המושג עבדות, מה היה צורת החיים בתקופות הקודמות, ומה אנחנו מכירים בימינו? ולמה אנחנו מורגלים?

היומיום שלנו מלא בדברים שמחים ומרגיזים, נעימים ופחות נעימים. אנחנו כל כך רגילים אליו, עד שאנחנו כמעט לא שמים לב למתנה גדולה שקבלנו, ושייכת לכל אחד מאתנו. למתנה הזאת קוראים חירות.

בימינו הכל חופשי! מאז שרווח השימוש במושג דמוקרטיה שמעמיד במרכז את ההקפדה על שמירת זכויות אדם הפרטי, כמו, הזכות לחירות, חופש הביטוי, זכות הקניין וחופש התנועה ועוד ועוד, חיי הפרט הפכו לצערנו ל'איש הישר בעיניו יעשה' בלי בושה ובלי מחסומים, וממליא איבדנו ללא שיור את מושג 'עבד', הרי אנחנו התרגלנו לא רק להתנהג כך, אלא גם לחשוב כך, זה נקבע אצלנו בסגנון חיינו ודרכי התנהלותנו, לעומת ההיפך הגמור שהיא העבדות[1], כשנשאל ילד מהו עבד? הוא יצביע על המנקה בבית הכנסת או על העוזרת בבית, והאם הם מתאמים להגדרת עבד? מה ההבדל בין שכיר לעבד? במה הרגשתו של העבד שונה מהשכיר? במה עבדות מתבטאת, מהו סדר יומו?

אנחנו מכירים עצמאיים ושכירים אצל בעל הבית, והצד השווה בהם ששניהם בני חורין, ומהי עבדות? הבה נתבונן ונספור.

  • משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר שנחשב לרכושו.
  • בעבדות האדם המשועבד איננו חופשי ובן חורין לקבוע את התנהלותו וסדר היום שלו.
  • אדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו.
  • עליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו.
  • פירותיה של עבודה זו יהיו לאדון, לעבד, אין בעלות על גופו ועל תוצרי מלאכתו, זאת בניגוד לעובד השכיר.
  • השכיר נהנה ממשכורת ואיננו תלוי באופן בלעדי במעסיקו לסיפוק מחייתו, אבל העבד מקבל את מזונו מיד אדונו, ואף את צורכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בעבודתו, אלא כלחם חסד מבעליו.
  • מה גם שהשכיר עושה זאת מרצון בעוד שהעבדות נכפית.

 

וממילא כשנלמד ונספר על היציאה מעבדות לחירות כרגיל, זה יהיה מילים ללא הבנה וללא הפנמה, אז מה עושים?

והאמת שבכל פעם ופעם נתקעת מעט אצלי כשאני מגיע למשפט 'שבכל דוד חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה וגמרא פסחים קטז,ב), אני חש שהמילים חלולים מעט, כי כוונת חז"ל להרגיש את התחושה שאני יצאתי ממצרים, השתחררתי מעבדות לחרות, והאם אנחנו בימינו מכירים מה זה עבדות?

ומה נעשה במצוות 'והגדת לבנך' בבנים הקטנים, איך ננגיש להם את התחושה של  'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים', וכלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז,ו).

להלן מספר תובנות וצעדים מעשיים:

  1. מודעות להבדלים:

לגשת מתוך הכרה בסיסית שמלבד הייחודיות שיש לכל אדם באשר הוא, הפער גדול בהברה יותר אחוזים בין מבוגר לילד, שזה הספיק ללמוד הרבה, וזה דל בידיעותיו, זה מעמיק וזה רדוד.

  1. חיפוש וזיהוי:

בטרם אנחנו ניגשים לפתוח נושא חדש, לחפש מה יתכן שהתלמיד אינו מכיר, הוא מעולם לא נחשף למושג…

  1. לקמץ במילים וידיעות:

אל תרבה במילים. הכברת מילים (וניסוחים מסובכים) עלול לגרום לשומע לאבד עניין. בהירות נובעת מהשמטת מילים ומושגים לא חיוניים.

קל ונעים:

בשפה קלה ונעימה לקליטה ולהבנה, כוללת, מפורטת ומוגדרת, דהיינו הנושא הכללי, והמקרה הפרטי,

  1. קצר ולעניין:

כשהמסר קצר וקולע האדם זוכר יותר, מדברים ארוכים, (ראה לשון רש"י פסחים ג, ב ד"ה וכל… ללמדך), לכן צריך לייצר משפט חד וקצר שמקפל ומתמצת בתוכו את הכלל כולו.

ומה נרוויח?

  • א. מוכנות והבנה:

התלמיד יהיה מוכן לקבל את מה שילמד בנושא זה, במקום שיהיה עסוק במחשבתו לדעת מה כוונת הדברים הנאמרים או נכתבים, וממילא קל יותר להבין ולהצליח בלימודו.

  • ב. חסכון בזמן.

במקום שייקח לו זמן לחפש, לאסוף, לארגן, לסדר, ולקבוע בדעתו מה כוונת הדברים הוא יקלוט בצלחה בקלות ובמהירות.

וכמה מילים לסיום, המאמר הזה הוא אקטואלי תמיד ובמיוחד לפסח, אם נצא מכאן ונרכוש את ההרגל להתאים 'את עצמו' לצרכי החניכים, קיבלנו אוצר ביד, ונוכל לקיים יחד את ציווי התורה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'  וכך לשתף גם את כל המשפחה זקנים עם נערים טף ונשים, בחוויה של 'לראות את עצמו'.

אם תרצו להתייעץ, בנוגע למאמר זה, או בנושאים אחרים אתם מוזמנים ליצור קשר.

בברכת הצלחה

אליהו פרידמן

 

 

 

[1] דמיינו שלפנות בוקר מעירים אתכם, עדיין חושך וקר בחוץ, ומצווים עליכם לקום תכף ומיד… להתלבש, ולרוץ לנקות את הבית… לפני נטילת ידיים ולפני שאתם מספיקים להתמתח במטה, ובלי לשתות שוקו או משהו אחר… אתם 'לא' יכולים להחליט אם להישאר עוד קצת ולהתאושש מהשינה, אתם חייבים לקום מיד.
אתם קמים, ורוצים ללבוש את הבגדים שבחרתם אתמול, אבל במקום זה מונחים על הכסא בגדים אחרים, שאתם לא מכירים. אתם חייבים ללבוש דווקא אותם, נותנים לכם מטאטא, ומצווים עליכם להתחיל לנקות. אתם קצת רעבים ומבולבלים, ולא מבינים למה אתם לא יכולים לבחור מה לעשות עכשיו.
אתם מחליטים להתחיל בחדר שלכם, כי לא מתחשק לכם עדיין למהר ולצאת מהחדר, אבל לא נותנים לכם לבחור ומתעקשים שתתחילו דווקא בסלון, ותמשיכו במדרכה ליד הבית.
תחשבו בלב: איך אתם מרגישים? מה הייתם רוצים שיקרה עכשיו?
אתם יוצאים לסלון. ורואים שכל שאר המשפחה גם לובשת אותם בגדים, וכולם מנקים במרץ רב.
אתם רוצים לדבר איתם ולהגיד בוקר טוב אבל מסבירים לכולכם שאסור לדבר בשעות העבודה…
איך אתם מרגישים עכשיו? האם זה דומה במשהו לאיך שהרגשתם היום בבוקר?