אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, בחרדת קודש, ניצב עם ישראל כולו מול רבון כל העולמים, לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקִים. בזוהר הק' נאמר 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם – זה ראש השנה'. כל באי עולם, ביחד ולחוד, ניצבים למשפט. ר"ה הוא מעין 'חידוש חוזה' לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם – וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקִים.

המתבונן בסדר העמידה ורשימת הניצבים, יבחין כי הבנים עומדים בסמיכות לאבותיהם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ. להורות בא. בראש השנה, ימי הרחמים והסליחות, ובהמשך בכל ירח האיתנים, מקום הבנים הוא לצד אבותיהם. חיבור האב לבנו בְּעִתּוֹת קודש יוצק אבן פינה להתפתחות הבן וזקיפת קומתו הרוחנית. הכרת מנהגי המשפחה, נוסחאות וניגונים ייחודים, בכך טוֹוִים את המשך שושלת הדורות. שושלת זו מחושלת באמצעות רגש, ואין רגש כמו במועדים טובים, שֶׁחָלַק לנו ה' באהבתו.

זכות אבות לא תמה. תפילות ר"ה, דיניו ומנהגיו, סובבים סביב האירוע המכונן בו אברהם אבינו מוכן למסור את בנו יחידו כליל לה'. יש לעיין, למה לא נקרא האירוע 'הקרבת יצחק' או 'העלאת יצחק', למה 'עקידת יצחק' על שם פעולה בודדת בין כל הפעולות שבוצעו שם בהר המוריה. מבאר הג"ר יוסף סלנט זצ"ל, מנקיי הדעת בירושלים, עפ"י האמור בפרקי דרבי אליעזר פרק לא, העוסק כולו ב'עקידה' "אמר יצחק לאברהם אביו, אבי! קוֹשְׁרֵנִי, וקשור שתי ידי ושתי רגלי בשביל פשיעותא שלא אפגע בך ללא כוונה, וְאֶמָּצֵא מחלל כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ"! על משקל מדרש זה כתב הפייטן יום ב' דר"ה לפני קדושה "וצוה יחיד יצחק לקשור ידיו ורגליו לרגלה, שלא יבעט באביו, מצות כַּבֵּד לחללה". הרי שהקשירה, ה'עקידה' היא בקשת יצחק, כי נזהר בכבוד אברהם אביו. השם 'עקידה' מנציח את הקשר העמוק בין אב לבנו!

אהבה נקשרת בין אב לבן, ובין בן לאב, באמצעות חוויות רוחניות משותפות. על יעקב אבינו נאמר וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ. אונקלוס מפרש בֶּן זְקֻנִים "בר חכים" ופירש"י "כל מה שלמד מִשֵּׁם וָעֵבֶר מסר לו". לימוד משותף יצר אהבה! דווקא בבין-הזמנים, בתקופות החגים לומדים יחד לימודים מיוחדים מחוץ ל"חובת התלמוד תורה". הלכות, סוגיות 'חגיגיות', ועיון בספרי מנהג ודעת. ללימוד שאינו בשגרה יש טעם ערב ומשובח. לא אשכח מראה הוד שראיתי, סב לומד עם נכדיו הילדים ביו"ט ראשון של פסח, בפרק עשירי דמנחות, פרק 'רבי ישמעאל', העוסק בקרבן העומר. אילו זכינו היו קוצרים באותו ערב עומר שעורים למקדש, ועתה נשלמה פרים שפתינו. 'צוותא' זו נחקקת לעד. ההליכה יחד לסליחות בדומיה, כשנקישות הלב נשמעות בחשכה. ההשכמה יחד בערב 'יום קדוש' בקדרותא דצפרא למנהג כפרות כוותיקין. החיפוש והתיור יחד אחר ד' מינים מהודרים. אפיית מצות, תשליך, נסיעת ל"ג בעומר, והבאת הבן ל'בתים מאכער' לחזות ב'הכנסת פרשיות התפילין. הללו צובעים את נפש הילד בצבעים עזים שרושמם ניכר עדי זקנה ושיבה. רבינו ה'פני מנחם' זי"ע כותב באגרתו אוצר מכתבים ח"ב מכתב ש"כ "בהתקרב חג הפסח הנני תמיד נזכר בפסח בגור – כד הוינא טליא – כי אז הייתי מקורב ביותר לאאמו"ר זצ"ל, כי בכל השנה היה עסוק ביותר, אך בפסח… לא זזה ידי מקרבתו…" הרי מורשת של כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, 'בר חכים'. במעשה העקידה נאמר שלש פעמים וַיֵּלְכוּ… יַחְדָּו, יחד בשמחה, יחד ברגש, יחד באמונה, עד שנעשו חטיבה אחת.

"אמר הקב"ה, תִּקְעוּ לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם" (ר"ה טז). ה' זוכר את הקפדתו של יצחק לכבד את אביו, את החינוך שהעניק אברהם לבנו מתוך אהבה, חינוך שעמד במבחן בשעה שיצחק, על אף שלא שמע בעצמו את ציווי ה', האמין וכיבד את דברי אביו. הוא שמח לקיים רצון בלבב שלם! רבש"ע! זכנו לגדל בנים מאירים ושמחים לעשות רצון קונם. בָּרֵךְ את הנערים ויקרא בהם שמי! שנה טובה ומתוקה!

                                                                                                                                                                               בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

[email protected]