רב פרידא מהווה מקור השראה לכל מלמד ומורה. רגיל היה לחזור ולשנן ארבע מאות פעמים עד שתלמידו החלש הבין (עירובין נ"ד). לפני שנים רבות שמעתי מפי הג"ר ניסים קרליץ זצ"ל ששאל, הרי תלמיד זה, תלמודו קשה עליו כברזל, אחרי שלא הבין בעשרות הפעמים הראשונות – מה הועילו לו עוד חזרות? ועוד, כיצד היה התלמיד מסוגל להאזין לכ"כ הרבה שינון? והסביר, כי רב פרידא שינן 400 פעמים ב-400 אופנים עד שהתלמיד זכה להבין. רב פרידא יצר עניין מחודש בכל פעם ולימד בשיטות שונות! הסביר, המחיש, הכתיב, סיפר, המשיל, צייר ושיתף, כך ועוד דרכים רבות ומעניינות. המלמד לימד עד שהתלמיד למד.

מחנך חשוב התבטא באוזני בְּכֵנוֹת ובגילוי לב 'כשתלמידי נכשל בבחינה – הכישלון הוא שלי!' אינו תולה קלון בתלמיד, אלא לקחת אחריות. עלי להצליח ללמדו! תלמיד נרדם? הוא עייף או שאני גם מעייף?…

בפתח פרשתנו פורס הקב"ה בפני משה את שבועתו להוציא, להציל, לגאול, ולקחת את ישראל לו לעם, ואף להביאם אל הארץ שנשבע לאבותינו. אך כאשר משה מעביר זאת לעם, נאמר 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. קשה להבין מציאות זו. הרי לא נתבקשו לשמוע שיעור עמוק הדורש רמת קשב וריכוז גבוהה. וכי מי אינו משתוקק, למרות הקשיים, לשמוע בשורת הגאולה? דַּמְיְנוּ נא: פועלים מיוגעים ומיוזעים במפעל, שקועים עד צוואר בעבודתם. וכי מתוך עומס מלאכה לא ישמעו הכרזה שהיום מסיימים מוקדם או שמחלקים שי לעובדים? משה מכריז על תום העבדות, על חירות, והיאך לא שמעו את דבריו?

אלא, יונתן בן עוזיאל מוסיף ש'עבודה קשה' פירושה עבודה זרה קשה ששקעו בה. כאשר 'קבורים' בגילולי מצרים אין הנפש פנויה לשמוע על גאולה רוחנית, על רצון ה' שנהיה לו לעם, ושהוא יהיה לנו לאלוקים. משה אומר להם שתכלית יצי"מ היא קבלת התורה. זה 'לא מעניין' את השקוע בטומאה! בכך יובן גם ה'קל וחומר' שמשה רבינו נושא: 'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי – וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה'. המפרשים הקשו, הרי פרעה אינו עובד קשה ולמה לא ישמע? אלא, מאחר ופרעה עשה עצמו ע"ז, בוודאי לא ישמע דבר ה'!

כך גם מחנך המנסה לעורר בשיח מלבב את נפש תלמידו, לקרבו לתורה ויר"ש. אך התלמיד חסום. אוזניו אטומות ב'עבודה זרה' עכשוויים. הוא שקוע במרעין בישין שונים ומשונים. כיצד יצליח הרב לעורר תלמיד שגופו כאן עמנו, אך מעייניו משוטטות הרחק ממקור הקדושה? אינו שומע דבר ה'. זה 'לא מעניין' אותו.

ילמד המחנך ממשה אחריות מהי! משה חוזר למשלחו, לקב"ה, ומודיע הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי – וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה – וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם! אני חש שהאשמה בי! אני טרם סיגלתי לעצמי דרכים לגרות את שומעי לקחי. אני לא מרתק ומושך כפי שהרעות הרבות מגרות ומפתות. האשמה אינה בתלמידים בלבד, אלא בי! עלי למצוא מסילות ללבבם! אשקיע ואכין שיעורים מרתקים יותר, להעניק בהם תחושת חוויה וסיפוק!

ה'עולם' סביב תלמידינו מרתק, צבעוני ומרצד. עלינו ללמד תורה באופן חיה ומרתקת. חובת הדור להוסיף לתורה ברק, לעורר אהבה לנלמד. בשעת הכנת יחידת הלימוד נחשוב איך ובמה לתבל. נשקיע לב ומוח כי רק כך ממיסים ערלת הלב, עד שמאור התורה יגרש את החושך. לא במקל חובלים חלילה, כי אם במקל נועם. כי קרוב אלינו הדבר בפינו ובלבבנו לעשותו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

[email protected]