מחנך המופקד על טיפול בנשמות חייב להקדיש תשומת לב ולהבחין בשינויים חדים, המעידים, לכאורה, על דבר מה. תלמיד נעשה מכונס. פתאום התחיל לְאַחֵר. ציוני מבחניו שוברים את ה'גרף' הקבוע שלו. בפנייה אישית (ולא פומבית), במבט שואל (ולא שופט), בשמיעת אוזן (ולא משיכת אוזן), ובחיוך מזמין (ולא כמוכיח מלבין) ניתן לעזור ולהבין. לעתים מצילים נפשות ממש (וד"ל) ע"י הקשבה כנה ולא גערה מייסרת. אך ראשית כל, עלינו לראות שקורה כאן משהו!

סיפר לי מנהל חינוכי חשוב זצ"ל: 'מעשה שהיה', אצל תלמיד כתה ו' חלה 'צניחה' משמעותית. מתלמיד ממוצע הוא הפך למנותק ונכשל. מבחניו, שבעבר מולאו בתשובות יפות, חוזרות ריקניות. תמיד היה דייקן בזמנים, וכבר חודש שמאחר כרוני. מילד 'מתפלל', נעשה בוהה ומלמל. האם הללו סימני נשירה? אולי הוא מהווה סכנה לכיתה?

לאחר שהמלמד הוכיחו מספר פעמים, ללא הועיל, ולאחר שנקט מולו 'סנקציות' כמו מניעת הפסקות וממתקים, שלחוהו אלי (המנהל) ל'התרעה'. האמת, ראשי היה טרוד ונתון בעניינים אחרים. הרציתי באזניו את המשפטים הנדושים 'תפוס עצמך, קל ליפול, קשה לטפס בחזרה… הרחק מחברים רעים… כל באיה לא ישובון…', ואחריהם אני שולחו לכיתה 'לפתוח דף חדש'. הוא פונה לצאת בראש רכון, אך ליד הדלת עוצר ומפטיר לעברי 'המנהל בכלל לא מבין'. אמירה זו ניתקה את מחשבותיי שאכן היו נתונות לעניין אחר. יישרתי מבט לילד. לִבִּי ומוחי התרכזו בו בלבד, ואני אומר 'אתה צודק! גם מנהל לא מבין הכל. אבל אני רוצה להבין. אתה מוכן להסביר לי?'. דיברתי בטון רגוע ומחזק. לאחר דממה קלה – פתח בבכי עצור 'כבר כמה שבועות שהתינוקת 'שלנו' בבית חולים. ההורים כמעט לא נמצאים בבית. אני דואג נורא. בכל בוקר אני מכין סנדוויצ'ים, ולוקח את ה'קטנים' לגנים ולחיידר. בצהריים אני ממהר לאסוף אותם, מכין אוכל, תולה כביסה, וממהר ללימודים. בערב, במקום 'מתמידים', אני קונה, רוחץ, מארגן, מכבס, דואג, מרגיע, מסדר, מתקשר, מכין, בוכה, מבשל, מקפל, משכיב, מפחד… המנהל! כבר אין לי כוח!'.

נאלמתי דום. לשוני דבקה לחיכי. דמעות התנקזו בזוויות עיני. התחלתי לראות אותו. לחשוב עליו. להתבונן בו

בלעם רוכב לעבר מחנה ישראל. האתון נוטה מן הדרך. נלחצת לקיר. רובצת פתאום. רבינו בחיי כותב במדרשו שאדם 'נורמלי' היה מתבונן וחושב "מה קורה כאן?". אך בלעם עסוק ותפוס 'עם עצמו', בלהיטות לבצע זממו ולקלל את עם ישראל. הוא כלל לא רואה את 'היד הכתובת על הקיר'. עד כדי כך היה שקוע בעצמו, שבכלל אינו קופץ ומשתגע מהתפעלות בשעה שהאתון מדברת אליו! וכך כותב: "היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דיבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל… היה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת…". בלעם עטוף באנכיות ובשנאה עד שעונה לאתון בשגרתיות… כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי… האתון מוציא אותו מריכוז/ריחוף ושואל בהגיון הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי… הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? ובלעם נאלץ להשיב ולהודות – וַיֹּאמֶר, לֹא…

מחנך המופקד על טיפול בנשמות חייב להקדיש תשומת לב ולהבחין בשינויים חדים, המעידים, לכאורה, על דבר מה. תלמיד נעשה מכונס. פתאום התחיל לְאַחֵר. ציוני מבחניו שוברים את ה'גרף' הקבוע שלו. בפנייה אישית (ולא פומבית), במבט שואל (ולא שופט), בשמיעת אוזן (ולא משיכת אוזן), ובחיוך מזמין (ולא כמוכיח מלבין) ניתן לעזור ולהבין. לעתים מצילים נפשות ממש (וד"ל) ע"י הקשבה כנה ולא גערה מייסרת. אך ראשית כל, עלינו לראות שקורה כאן משהו!

עבודת המחנך היא לשים לב. הייתכן מנתח ש'לא שם לב' שלחץ הדם צונח תוך כדי הניתוח? הייתכן נהג ש'לא שם לב' שקשישה חוצה את הכביש לפניו? כתב השל"ה הק' על דברי בלק למלאך חָטָאתִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ, "לכאורה קשה, אם לא ידע – אם כן מה חטא? אלא, האדם, מה שהיה ראוי לו לידע ולהבין – ולא ידע, הוא חייב בדבר, כי על כן נתן לו הש"י השכל להשכיל ולהבין. גם כאן בבלעם, היה לו להבין כי לא לחינם עֹשָׂה האתון כך… כי תמיד צריך להשכיל ולהבין ולראות שלא יארע לו דבר רע". לא יארע לו, ואף לא לתלויים בו.

מלמד 'סטנדרט' מרגיש קושי עם תלמיד רק כשהתלמיד מפריע לו, למלמד, כשמרעיש בשיעור, או מעכב את הכיתה. מלמד 'מומחה' מרגיש בקושי גם כשהתלמיד מפריע רק לו – לעצמו, שותק בשיעור, מְכֻנָּס בהפסקות, 'מִשְׁתַּבְּלֵל' לתוך עצמו. הרי לא באנו לכיתה לרווחתנו, כי אם למען תלמידינו. נראה אותם, את לבבם ואת נפשם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'