בס”ד
שאלה:
ב”ה זכיתי בבן מתמיד, בעל כישרונות מעולים והבנה בלימוד, השבוע הוא התקשר מהישיבה ובמהלך השיחה סיפר לי שהמשגיח בישיבה בקש ממנו ללמוד עם בחור ברמה נמוכה ולהתמסר אליו.
אני מכיר את בני, מצד טוב ליבו הוא יהיה מוכן לעשות זאת, אך אני מרגיש שזה הולך להיות על חשבונו האישי, דהיינו שהוא יגיע לרמה פחותה מהרמה שהוא יכול להגיע אליה.
שאלתי האם נכון שהוא ילמד עם הבחור החלש, או שאני אמור לומר לו ‘חייך קודמין’, קידומך לפני הקידום שלו. תודה רבה ויישר כח על המדור הנפלא ‘מסביב לשולחן’
א.ח. זיכרמן
הורה יקר,
אשריך שזכית לבן בעל תורה ומידות טובות, יה”ר שתמיד תרווה ממנו רב נחת דקדושה.
טרם אענה בס”ד, חשוב לי להבהיר כי מנוסח שאלתך ניכר שדאגתך היא יותר על הכמות והאיכות של הלימוד,
רצונך שבנך יוכל לגדול יותר בתורה. אם יש כאן שאלה במהות -שח”ו בנך יכול להגיע למצב של מיעוט לימוד
או הפסקת לימוד בעקבות ההתחברות לבחור החלש, דבר זה יגרום לבנך נזק רוחני או חינוכי, במצב כזה
בוודאי ש’חייו קודמין’ ואין שום עניין לבחור להיות ‘המטפל’ או ה’מחזיר בתשובה’ של בחור חלש.
ולעצם השאלה: אנו אומרים כל בוקר בתפילה “אשר בחר בנו מכל העמים”- בעולם נמצאים מיליוני אנשים
שגם לומדים ומשתלמים במגוון מקצועות, אך מטרתם רווחים אישיים/ קבלת תעודה/ כבוד או כסף, או כל
רווח גשמי אחר.
מטרתנו בלימוד התורה היא לעשות רצון השי”ת, ללמוד כי כך ה’ רוצה, ולא ח”ו להתגדל בה, או לרכוש מקצוע
מכובד. ואם כך הם פני הדברים נעיין בדברי חז”ל ונתבונן מה ה’ רוצה שנעשה: האם בעיקר ‘ללמוד’ או גם
‘לְלַמֵד’ – והאם ‘לְלַמֵד’ אפילו על חשבון הקידום האישי?
נפתח גמרא בעבודה זרה: (דף ט.) תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים
תורה, שני אלפים ימות המשיח”. שואלת הגמרא ממתי מתחילים למנות אלפים שנות תורה, אם נחשב זאת
משעת מתן תורה החשבון לא יתאים עי”ש, אלא עונה הגמ’ מתחילים למנות מזמן אברהם אבינו כדכתיב ‘ואת
הנפש אשר עשו בחרן’ – (בראשית יב, ה) משעה שלימד תורה לאחרים, והרי אברהם אבינו למד תורה הרבה
לפני שהתחיל ללמדה לאחרים, אלא מרגע שהתחיל לְלַמֵד זהו הרגע שמתחילים למנות ‘שני אלפים תורה’
ואוסיף עוד את ההקדמה של החתם סופר (יורה דעה ח”א) שמחדש חידוש עצום: אברהם אבינו על אף שהיה
אב האומה היה תמיד עסוק להתעסק ב’קצרי דעת’ כלשונו- ללמדם תורה ולכן לא נשאר לו פנאי להתבודד
מחשבותיו לנבואה. אברהם אבינו אכן לא הגיע למדרגת נבואה. מסיים שם החת”ס בהדרכה לדורו: ודבר זה
הוא מוסר השכל אם יאמר העובד את ה’ ‘חשקה נפשי בה” וחפץ אני להתקרב אליו ואיך אעשה זאת למעט
במושכלות שלימות נפשי, כדי להשלים נפש חברי, התשובה אליו הם דברי חז”ל: “הרבה למדתי מרבותיי ויותר
מחברי, ומתלמידי יותר מכולם” (תענית ז), ומוסיף שם בלשונו: “היפלא מה’ דבר למלאות לך שלימות נפשך
מה שהחסרת לכבוד שמו, תפקידך לעשות רצונו ללמד אחרים וה’ יעשה את רצונך למלאות נפשך מידיעת
השלימות, ויספיק לך בזמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי שכלך’ עכ”ל.
וכך מצינו במדרש )ויקרא רבה לד( שמביא דברים חריפים למי שלא מתמסר לזולת על הפסוק: “עשיר ורש
נפגשו עושה כולם ה”, מסביר המדרש ‘עשיר’ זה עשיר בתורה ‘רש’ זה רש בתורה, אמר אותו רש לאותו עשיר
השניני פרק אחד ולא השנהו ואמר לו למה אני צריך להתמסר לך וכו’, אומר הקב”ה מי שעשה לזה חכם יכול
לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם, אולם מי שמתמסר לזולת מביא המדרש פסוק אחר:
“רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'”(משלי כב, ב): ‘רש’ זהו רש בתורה ‘ואיש תככים’ זה ששונה סדר
או שני סדרים, עמד רש עם איש תככים, וא”ל השניני פרק א’ והשנהו קנו העוה”ז והעוה”ב.
שלכם
חיים צבי יאקאב
